‍‍05.29.2015 // י״א סיון תשע״ה

פרשת נשא: המשכן שבתוך המחנה

פרשת השבוע הקודמת עסקה בסידור מחנה ישראל: הציור של המפה שיצרה הפרשה הינו של 12 שבטי ישראל מקבוצים יחדיו: כל שבט לדגלו ובתוכם משפחות הכהונה ומשכן ה' שניצבים במרכז. הפרשה שלנו ממשיכה ומסדרת את המפה, אך הפעם לא במובן הטכני שלה, אלא במשמעות המהותית שהיא מחביאה בתוכה. הפרשה חוזרת ומצווה על קרבן אשם גזילות שכבר הוזכר ודובר בספר ויקרא  – אך הפעם תפקידו הוא להזכיר שסכסוך משפטי של גזל המתרחש במחנה ישראל צריך לקבל התייחסות ותגובה מהלב בו ניצב המשכן. הפרשה מחדשת את דין האשה הסוטה ובכך מזכירה שגם סכסוך משפחתי וזוגי המתרחשים במחנה ישראל מובאים אל הלב בו יושב המשכן ונפתרים משם. ברכת כהנים המצווה על הכהנים לברך את העם גם מחוץ למקדש, ברכה שאולי היה מתאים יותר שתוזכר בספר ויקרא שהוא ספר הכהנים – מוזכרת אצלנו ובכך מציבה והופכת את הכהנים מדמויות שעובדות במשכן לדמויות בעלות תפקיד, השפעה ואחריות לתהליכים הרוחניים שעובר עם ישראל גם בחייו מחוץ למקדש.

תמונה זו, בתרגומה המודרני לחיים שלנו שאין בהם עדיין מקדש וכהן, מזכירה קצת את מוסד הרבנות הראשית, לפחות כמו שתוכנן היה שיהיה בהקמתו. הרב קוק שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון, נשא נאום מפורסם בעת הקמת הגוף הרבני הזה ושם הגדיר את תפקידה כך: "הפיקוח על ענייני הדת בכל סדרי החיים, ההשוואה בין הדעות בעיירות, בקהילות ובמושבות". תיאורו זה של הרב קוק, כמו גם המבנה שמציעה פרשת השבוע מעלה שאלה גדולה שהדים שלה צפו השבוע בחדשות. הרב ריסקין, רבה של העיר אפרת, חגג יום הולדת 75 לאחרונה ותקנת הרבנות הראשית משנת תשל"ה קובעת שבגיל זה צריך רב לפרוש מתפקידו, אולם מועצת הרבנות הראשית יכולה להאריך את גיל הפרישה לתקופה שלא תעלה על חמש שנים (אגב: לפני כעשר שנים נקבע שגיל הפרישה ירד לגיל 70, בדומה לנהוג בבית המשפט). בדרך כלל הארכת כהונת הרב עד גיל שמונים נעשית באופן אוטומטי כאשר הרב מעוניין בכך, אך לגבי הרב ריסקין, ביקשה הרבנות הראשית לא להשתמש בסמכותה להאריך את כהונתו ולדרוש ממנו לפרוש מתפקידו כרבה של אפרת כבר השנה. הסיפור העומד ברקע של דרמה זו הינן מחלוקות הלכתיות שיש לחברי מועצת הרבנות הראשית עם הרב ריסקין, וזאת בעיקר בנוגע לשלוש סוגיות: הטיפול במסורבות גט שם מעוניין הרב ריסקין להפעיל את הכלל של "אפקיענהו" וכך לאפשר למסורבות הגט להתחתן, הטיפול בסבך הגיור הקיים היום במדינה, שם מעוניין הרב ריסקין להקים בית דין לגיור עצמאי ושאלת מקומן של נשים במרחב הפסיקה והאפשרות שלהן לשמש כדיינות לנושאים מסוימים.

על פניו, אם מתעלמים מהשאלות הפוליטיות שמתלוות היום למוסד הרבנות ומתעלמים מהאבסורד שהציבור החרדי שאיננו מאמין במוסד הרבנות הראשית הוא השולט בה למעשה, הרצון של הרבנות הראשית להשתמש בסמכותה על מנת להכפיף את הרב ריסקין ואת רבני הערים כולם לעקרונות הפסיקה שלה – תואם את הציור האידיאלי שראה הרב קוק בחזונו: השיבה לארץ והקמת ממשל אחיד כאן, צריכה לקבל ביטוי גם בעולם עבודת ה' שגם בו צריך להיות גוף אחד (אולי בדומה לסנהדרין) שמורם מעם ומכריע בשאלות של פסיקה והופך אותנו לגוי אחד בארץ. ובכל זאת אולי דווקא אירועי השבוע הזה מעלים בצורה חדה את השאלות שהציור הזה מציף: נדמה לי שאחת הברכות הגדולות שהגלות הביאה איתה היא את עולם השטייטל: העובדה שכל קהילה ממנה לעצמה רב: רב המכיר אותה בפנים ושמות, ועמוק מכך: רב המתאים לעולם האמונות והדעות של הקהילה ומשם הוא פוסק ומכריע בשאלות הלכתיות  – היא ברכה גדולה למוסד הרבנות שמקבל כך גם הוא פנים וברכה לתורה שהופכת להיות משהו שאיננו נטע זר לחיים אלא קשור ומחובר אליה. כדוגמא: קהילת אפרת  שבחרה את הרב ריסקין להיות רבה, זוכה לתלמיד חכם שעוסק וניגש לשאלות ההלכתיות מתוך מקום שמכיר ושייך למרחב החיים והערכים של תושבי אפרת. כאשר רוצה הרבנות להדיח את הרב ריסקין, היא רוצה למעשה להדיח את העולם הערכי של תושבי אפרת. מה שאני מבקשת לטעון הוא שמהלך כזה בעיקר ידחה את התורה וההלכה מחיי התושבים, באשר הוא יבקש לקבע סגנון ואופי של פסיקה שזר לסגנון ואופי תושבי העיר.

השאלה כיצד בונים מחנה שיש לו לב אחד, אך דגלים שונים לכל שבט – היא השאלה שפרשת השבוע והחזרה לארץ והקמת הרבנות הראשית מציפות במובן העמוק במרחבי עבודת ה'.

שבת שלום

חנה