‍‍06.05.2017 // י״א סיון תשע״ז

 

פרשת נשא: ממשכן לעם

 

פרשת השבוע שלנו עמוסה בנושאים ופרשיות והיא למעשה פרשת השבוע הארוכה ביותר שיש בתורה. שבוע שעבר קראנו את פרשת במדבר מתוך פרספקטיבה הטוענת שהחידוש שמבקש ספר במדבר להוסיף על גבי חומשי שמות וויקרא הוא שהמשכן והשכינה אינם רק נחלת משה רבינו, גיבור ספר שמות או משפחות הכהונה גיבורי ספר ויקרא – אלא הם נחלת העם כולו. האמירה של ספר במדבר מכילה תביעה עמוקה מכל יהודי ויהודי לקשור חיבור וזיקה בין חיי החולין שלו לבין מקום המשכן במדבר, או חיי הרוח והקודש בימינו. השבוע אני מבקשת להמשיך ולקרוא את פרשת השבוע שלנו לאור טענה זו.

לאחר סיום ענייני המפקד שהחלו בפרשה הקודמת מתארת לנו התורה רשימת טמאים שצריכים לצאת מחוץ למחנה. מיקומה של פרשייה זו מפתיע, שכן ספר ויקרא בפרשיות תזריע ומצורע עסק בדין הטמאים הללו, ולכאורה מה היה יותר מתאים מהבאת הדין שמוציא אותם מחוץ למחנה בסמוך לפירוט טומאתם שם? נדמה לי שהתורה מבקשת להגדיר שטומאה איננה רק עניין של מחנה השכינה ששייך לחומש ויקרא, אלא עניין למחנה ישראל כולו שצריך להוציא מגבולותיו את הטמאים (אגב: כך למדו חז"ל במדרשי ההלכה שחלק מהטמאים הנזכרים צריכים להיות מוצאים ממחנה ישראל כולו).

לאחר פרשייה זו מופיעה שוב פרשייה שמיקמה הטבעי אמור להיות בחומש ויקרא: אשם גזילות. נזכיר שהאשם הזה אכן נזכר גם בחומש ויקרא בסמוך לאשם מעילות, אך משום מה התורה בוחרת לחזור ולהזכיר את דיניו גם אצלנו. מה מיוחד בקרבן זה? אשם גזילות מספר שכאשר אני חוטאת בחטא מוסרי מול חבר וגונבת ממני, הפגיעה איננה רק במישור החול של חיי, אלא הפגיעה וממילא הכפרה קשורים גם למרחב הקודש ולמשכן. התורה בספר ויקרא יוצרת הקבלה מפתיעה בין אשם מעילות המובא כאשר אדם גונב מהקודש לבין אשם גזילות המובא כאשר אדם גונב מחבר ובכך תובעת מאיתנו ליצור זיקה בין חיי החול והמוסר הפשוטים שלנו למקום המשכן. לאחר אשם גזילות מופיעה פרשיית אשה סוטה ששוב מספרת שהפתרון לקשיים המשפחתיים של אדם החי במחנה ישראל נמצא ביצירת חיבור וזיקה לכהן ולמקום המשכן, והנה שוב קריאה לחיבור המחנה כולו למקום השכינה. מיד אח"כ מגיעה פרשיית נזיר. הנזיר מספר על אדם שמבקש לידור נדר ולהקדיש עצמו אל הקודש אע"פ שלא נולד למשפחת כהונה: "דַּ בֵּר אֶ ל בְּ נֵּי יִשְּ רָ אֵּ ל וְּ ָאמַּ רְּ תָ אֲ לֵּהֶ ם אִ יׁש או אִ שָ ה כִי יַּפְּ לִא לִנְּד ר נֶדֶ ר נָ זִיר לְּהַּ זִיר לַּ ה': ". מעניין להיזכר שפסוק זה כמעט ככתבו וכלשונו מופיע גם בפרק החותם את פרשת ויקרא, וכך נאמר שם: "דַּ בֵּר אֶ ל בְּ נֵּי יִשְּ רָ אֵּ ל וְּ ָאמַּ רְּ תָ אֲ לֵּהֶ ם אִ יׁש כִי יַּפְּ לִא נֶדֶ ר בְּ עֶ רְּ כְָּך נְּפָ ׁש ת לַּה'".

ובכן מה שונה? בעוד הפתרון שמציע חומש ויקרא לאדם המבקש לידור את עצמו אל הקודש הוא להמיר את ערכו בכסף, לתת את הכסף למשכן אך להמשיך לחיות חיי חולין שכן הקודש הוא עניין למשכן וליושבי הקבע שבו הלא הם הכהנים, הרי שחומש במדבר מציע לאדם כזה פתרון מסוג אחר לגמרי: באפשרותך לקדש את חייך ולהפוך למעין כהן גדול הקשור ושייך אל הקודש אע"פ שלא נולדת כהן ואתה ממשיך לחיות ולדור במחנה ישראל. הנזיר דומה בהרבה מדיניו לכהן הגדול: האיסור להיטמא אפילו לקרובים, האיסור לשתות יין ואולי גם האיסור לפרוע הראש שדומה לאיסור גזיזת השיער. הביטוי "נזר" שמייחד את הנזיר מוזכר עוד פעם אחת בתורה בהקשר לציץ המונח על שערותיו של הכהן הגדול: "צִ יץ נֶזֶר הַּ ק דֶ ׁש". והנה שוב, העוד חומש ויקרא מתאר את המשכן כעניינם של הכהנים ושיא אפשרות החיבור שהוא מאפשר לאדם מישראל ליצור עם הקודש הוא דרך תשלום ממוני, הרי שספר במדבר מחדש אתך האפשרות ליצור חיבור עמוק וחי בין חייו של האדם הישראלי לבין עולם הקודש והשכינה ולהפוך את עצמו במחירה אישית למעין כהן גדול. אחרי פרשיית הנזיר מופיעה בפרשה שלנו ברכת כהנים שגם היא על פניו עניין לחומש ויקרא העוסק בעבודת הכהן. מה מייחד את ברכת כהנים? ברכה זו היא עבודה של הכהן שיוצרת שיח וקישור בין לבין העם אותו הוא מברך והיא גם נעשית בכל מקדש מעט הנמצא בגבולין ולא רק במשכן עצמו. ושוב הקריאה לכהן ולישראל ליצור זיקות וחיבורים ביניהם ובכך להפוך את התביעה לקודש למשהו השייך לעם כולו (אגב: בספרות ההלכה רצה להציע בעל ההפלאה, תלמידו של החתם סופר שכשם שיש מצווה לכהן לברך את העם יש לכל אחד מאיתנו מצווה להגיע לבי"כ ולהתברך. אמירה זו מהדהדת לאמירה של חומש במדבר שמבקשת לשרטט את היחסי הגומלין בין הכהן לעם, בין מחנה השכינה למחנה כולו ובין הקודש לחול – ביחסים הדדיים).

הפרשה שלנו נחתמת בקרבנות הנשיאים שמתארות את היום השמיני למילואים מתוך העיניים של החיבור של העם כולו למעמד זה: אם חומש שמות תיאר את היום הזה מהמבט של השכינה היורדת אל האוהל ומשה רבינו שנשאר עומד מבחוץ ומביט במעמד זה, חומש ויקרא תיאר את היום הזה בתהליך הקדשת הכהנים ובהמשך בחטא נדב ואביהו – הרי שהחומש שלנו מחפש את החיבור והשייכות של העם כולו למעמד זה. חיבור זה בא לידי ביטוי בקרבנות הנשיאים, המוסד שמתחדש בחומש במדבר ומספר שהנהגת העם קשורה לשבטים כולם ובפרשה הבאה גם בתהליך הקדשת הלווים שהם, כמו שהתורה חוזרת ומציינת שוב ושוב, תחליף לבכורות נציגי העם כולו שהיו אמורים לעמוד ולשרת בקודש לצד הכהנים. ההזמנה והתביעה של חומש במדבר מכניסה אותנו לחג מתן תורה אותו חגגנו בשבוע שעבר ומזכירה לנו שהחיבור לתורה, לקודש ולחיי עבודת ה' הוא עניין של כולנו והאחריות עליו מצויה על כתפי כל אחד ואחד ולא רק על כתפי הכהן, הרב, ההורה או כל דמות אחרת הנושאת לכאורה בתפקיד.

 

שבת שלום וחודש טוב

חנה

 

ארכיון