‍‍05.28.2018 // י״ד סיון תשע״ח

 

פרשת נשא

פרשת השבוע שלנו מכילה בתוכה אוסף של מצוות מיוחדות שנקודת הקשר ביניהן היא הפיכת המקדש ועבודת הקודש שהתחדשה בספר ויקרא לכזו המחוברת ומשמעותית לעם ישראל כולו:

 

כך פרשת נזיר המאפשרת לאדם מהשורה להתקדש ולהידמות לכהן, כך פרשת סוטה המתארת שפתרון סכסוכים משפחתיים נעשה במקדש וכך פרשת האשם שחוזרת בספר במדבר שוב ומתארת את המקדש כמקום המכפר גם על עבירות שבין אדם לחברו. חידוש זה הוא המאפיין את ספר במדבר על פני ספר ויקרא והוא בא לידי ביטוי כבר בפרשת במדבר בה לפתע מנהיגי האומה הם הנשיאים שמכל שבט ולא רק משה ואהרון (כפי שעולה בספר שמות) ולא רק שבט הכהונה (כפי שעולה בספר ויקרא).

 

על רקע קריאה זו ניתן להבין מדוע נמצאת ברכת כהנים בפרשת השבוע שלנו ולא במקומה הטבעי יותר: כחלק מתיאור עבודת הכהנים בבית המקדש שכל ספר ויקרא מלא ממנה. ברכת כהנים הנעשית לא רק במקדש אלא בכל בית כנסת בגבולין (ולרוב השיטות המצווה מדאורייתא מתקיימת גם כיום במקדש מעט שלנו) ובאופיה מחברת בין הכהנים לבין העם – הופכת את עבודת הכהן במקדש לכזו המחוברת ובעלת משמעות לכל אדם ואדם.

 

הבנה זו באה לידי ביטוי בשיטה הלכתית מיוחדת של בעל ההפלאה (רבי פנחס הלוי הורביץ, חי במאה ה-18 ,היה רבו של החתם סופר) שטוען שכשם שיש לכהנים מצווה מהתורה לברך את עם ישראל, יש לכל יהודי ויהודי מצווה מהתורה לשמוע את הברכה ולהתברך. רמז לשיטה מיוחדת זו ניתן למצוא כבר בסוגיות במסכת סוטה העוסקות בברכת כהנים. הגמרא שם מתארת את מעמד הברכה כמעמד של דיבור ושיח בין הכהנים המברכים לבין העם המתברך, וכך נאמר שם: "תניא אידך: 'כה תברכו' – פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? תלמוד לומר: 'אמור להם', כאדם האומר לחבירו. תניא אידך: 'כה תברכו' – בקול רם, או אינו אלא בלחש? תלמוד לומר: 'אמור להם', כאדם שאומר לחבירו" (סוטה, לח ע"א) כלומר הברכה נעשית כתקשורת בין אישית בין הציבור לכהן ולא רק ברכה בעלמא הנזרקת לחלל האוויר. וכך גם בהמשך הסוגיה: "אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הקורא רשאי לקרות כהנים – עד שיכלה אמן מפי הצבור; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה – עד שיכלה דיבור מפי הקורא; ואין הצבור רשאין לענות אמן – עד שתכלה ברכה מפי הכהנים; ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת – עד שיכלה אמן מפי הצבור"(סוטה לט ע"ב), כלומר מעמד הברכה הוא מעין טקס ששותפים בו שלושה: החזן, הכהנים והעם, כאשר לכל צד יש תפקיד מדויק ומוגדר מבחינה טכנית וגם מבחינה מהותית. להבנה זו ניתן להוסיף את שיטתם של בעלי התוספות (מנחות מד ע"א ד"ה "כל") שם שטוענים שכהן מחויב לעלות לברך רק כאשר הוא נמצא בבית הכנסת בזמן שהציבור קוראים לו להעלות לברך, כלומר: שוב המצווה לברך איננה מצווה עצמית לכהן המנותקת מהקשר, אלא היא מצווה משותפת שמתנהלת מתוך שיח וחיבור בין הכהן לעם.

 

האמירה המייחדת את פרשת השבוע שלנו: אמירה הקובעת שכל יהודי ויהודי צריך למצוא את נקודת החיבור שלו אל המקדש והקודש ואין זו מלאכה המוטלת רק על כתפי הכהן או הרב, האמירה המתחבאת במצוות ברכת כהנים התובעת מכל יהודי לחפש את ברכת ה' ולא משאירה את מלאכת החיבור של הציבור לקב"ה על כתפיהם של אנשי המעלה – היא אולי אמירה תובענית שלפעמים היינו שמחים לשכוח ממנה ולהישאר בתיאור של ספר ויקרא בו עבודת ה' היא עסק לכהנים, ובתרגום מודרני: עסק לאנשי הרוח – אך דווקא בתובענות מיוחדת זו מצויה ההזמנה מכל אחד מאיתנו לחיות חיים של עומק, חיים של חיפוש אחרי עבודת אלוקים, אחרי ברכת ה', אחרי קשר וחיבור עם אנשי המעלה שבתוכנו.