‍‍03.02.2014 // ל׳ אדר א' תשע״ד

הימים חלפו. הכסף והבדים נאספו ונתרמו. כל חכמי הלב שנדבה רוחם אותם התקבצו סביב בצלאל ואהליאב ובנו יחד את חלקי המשכן השונים. והנה אחרי עבודה קשה מגיע היום הגדול: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ:יז). במשך חמש פרשות טרחה התורה ותיארה פסוק אחר פסוק את ההכנה והציפייה לרגע המיוחד הזה בו מוקם בית מפגש בין האדם לקב"ה, ואז קוראים אנחנו את הפסוקים החותמים את חומש שמות המתארים את שהתרחש בפועל באותו רגע מיוחד: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ:לד) בקריאה ראשונה נראה שהניסוי הצליח וברגע שהמשכן עומד על תילו שורה השכינה בתוכו. ההצלחה מקבלת חיזוק בהידהוד החזק בין פסוק זה לפסוק דומה הנזכר בתיאור ההתגלות בהר סיני, שם מתארת התורה במילים זהות את השראת שכינתו של הקב"ה על ההר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי" (כד:טו). הנה כי כן, אותה התגלות ניסית חד פעמית שהתרחשה בסיני: הענן המכסה וכבוד ה' הממלא, מקבלת במשכן מקום קבוע ומוגדר בו היא מתרחשת באופן יומיומי. אך נמשיך עוד פסוק אחד והאידיליה מקבלת פנים חדשות: "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ:לה). כלומר מסתבר שכבוד ה' ממלא את הבית החדש שנבנה והענן מכסה אותו, אך כל אלו הופכים לסיבה לכך שאפילו משה נותר לעמוד ולהסתכל מבחוץ על המראה הגדול הזה. ההשוואה לתיאור הענן והכבוד המתגלים בסיני מחדדת את הקושי שכן שם לאחר תיאור ההתגלות כותבת התורה: "וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר" (כד:יח). כלומר בעוד ההתגלות בסיני יוצרת מרחב בו משה יכול לבוא בתוכו ולשמוע את דבר האלוקים אליו, מתברר שהשכינה השורה במשכן גדולה ועצומה מכדי שיד אדם תוכל לגעת בה ואולי גדולה מכדי שיהיה נכון לכנות אותה בשם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". הרמב"ן על הפרשה שלנו שעומד על ההקבלה שבין תיאור ההתגלות במשכן לתיאור ההתגלות במתן תורה (כחלק מדרכו הפרשנית והתיאולוגית לראות במשכן יצירת התגלות מתמשכת, מעין "הר סיני מהלך" שמספר שהשכינה יכולה לשרות בארץ באופן קבוע) מוצא פתרון לתמיהה בהפיכת דף אחר בספר התורה. הפסוקים אצלנו חותמים בציור המשאיר את משה רבינו מחוץ לענן, אך הפסוק הראשון בספר ויקרא מזמין את משה להיכנס שוב אל הענן במילים: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" (ויקרא, א:א). הפתרון שמוצא הרמב"ן לפער שבין שני תיאורי ההתגלות, מעלה את השאלה מה מקורה ומה משמעותה של חלוקת התורה לחמישה חומשים נפרדים וממילא את השאלה האם העובדה שחומש שמות מסתיים בתיאור המותיר את משה מחוץ לענן אמורה לציין בפנינו דבר מה, הגם שפסוק אחד הלאה משה כבר ייקרא שוב לבוא אל המלך אשר באוהל מועד. המקור הראשון ואולי היחידי בספרות חז"ל לחלוקת התורה לחומשים מופיע בתלמוד הירושלמי בפירושי האגדות למשנה הראשונה בפרק עשירי של מסכת סנהדרין, שם בתוך דרשה על הפסוק מספר קהלת "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" שנדרש על התורה ולומדיה, אומרת הגמרא: "כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן אמר חמשה כנגד חמשה חומשי תורה". אני מבקשת לעיין בשאלת ההפרדה בין החומשים דרך הפריזמה של תיאור יום אחד בהיסטוריה של עם ישראל: היום בו מוקם המשכן ושורה השכינה בתוכו.

ללא קשר לשאלת החלוקה האימננטית בין חמשת החומשים, המחשבה הרגילה שלנו, קוראי התורה, היא לחשוב על חמשת חומשי תורה כרצף המתאר באופן כרונולוגי את סדר האירועים: פרק אחר פרק, ספר אחר ספר. והנה כאשר מבקשים אנחנו לתור אחר האופן בו מתארת התורה את יום הקמת המשכן נכונה לנו הפתעה המתפרשת על פני שלושה חומשים נבדלים זה מזה. הווי אומר: תיאור יום הקמת המשכן, כמקרה מבחן, מטיל סדקים באינטואיציה הבסיסית והחזקה הקוראת את חומשי התורה כרצף אחד. חומש שמות, כאמור בראשית דברינו, נחתם עם הקמת המשכן ותיאור השכינה שיורדת עליו, אך בפרקים ח' וט' בספר ויקרא, לאחר שבעה פרקים בהם מדבר הקב"ה עם משה ומוסר לו את דיניהם של הקורבנות השונים, מתוארים שוב הימים האלה עצמם: כאשר משה מלביש ומושח את הכהנים ושוב מתואר שכבוד ה' ממלא ונראה על מקום המשכן. אנחנו ממשיכים לקרוא את ספר ויקרא כולו, עוברים לחומש במדבר, ושם שוב לאחר תיאור סידור המחנה ופרשיות הלכתיות נוספות, מתארת התורה בפרקים ז' וח' את הקמת המשכן: כאשר משה מושח את הכלים, נשיאי השבטים מביאים את קרבנם והלווים עוברים גם הם תהליך הכשרה שמקדש אותם לעבודתם במשכן. אם נבקש לבחון את היחס בין התיאורים השונים, נגלה דבר מה מעניין: בעוד התיאור בחומש שמות מתמקד בתיאור השכינה היורדת אל הבית החדש ומותירה את כל בני האנוש כצופים ומביטים בה מבחוץ, התיאור בחומש ויקרא מתמקד בכהנים הזוכים למעמד מיוחד ומתקדשים להיות משרתי ה' בבית החדש. ספר במדבר מוסיף נקודת מבט חדשה, זו המחברת את העם כולו אל ההתגלות שבבית ה': כך הנשיאים שהם נציגי השבטים כולם המביאים כל אחד קרבן ביום הקמת המשכן וכך הלווים שהם למעשה השבט הנבחר לייצג את עם ישראל כולו במשכן (במקום הבכורות שהיו אמורים ללוות כנציגי העם את הכהנים במקדש). העולה מהדברים הוא שקיימת חלוקה כל שהיא לחומשים, חלוקה שאיננה כרונולוגית במובן הפשוט של המילה, אלא מכילה בתוכה מהות: מעין נקודת מבט שונה דרכה מתבונן כל אחד מהחומשים על המתרחש. חומש שמות הוא חומש הגאולה בו מסופר סיפורה של השכינה היורדת לארץ. חומש ויקרא הוא חומש הכהנים בו מסופר על נציגים מיוחדים הנבחרים להיות משרתי ה' ולחיות בגופם ובחייהם את הקדושה. חומש במדבר הוא חומש הפקודים בו מסופר איך העם כולו הופך להיות שותף ומקבל מההתגלות והשכינה החיה בתוכו.

ובחזרה לשאלה בה פתחנו: צודק הרמב"ן שדפדוף קל בספר התורה מצנן את הנימה העוצמתית והקשה בה נחתם החומש שלנו, ועל אף שנאמר שמשה לא יכול לבוא אל אוהל מועד מפני השכינה הממלאת אותו, הרי שעוד רגע קט תספר התורה על הקריאה המזמינה את משה להיכנס פנימה. ובכל זאת בכוונה נעצרת התורה ברגע הזה, חותמת את חומש שמות ומשאירה את משה רבינו מתבונן מבחוץ בפלא השכינה היורדת לבית.

קריאה זו יכולה לתת פשר לנקודה נוספת העולה מקריאת הפרק האחרון של חומש שמות. לאחר שהכלים ושאר החלקים המרכיבים את המשכן מוכנים, מדבר שוב הקב"ה עם משה ומצוות עליו שלושה דברים: "תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ:ב) כלומר בניית חלקי הפאזל השונים ותהפוך אותם לבית ובתוכו כלים. "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ:ט) כלומר משיחת הכלים והמשכן ההופכים אותם לקודש הראוי לעבודה. "וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (מ:יב) כלומר קידוש הכהנים למעמדם המיוחד על ידי הלבשתם את הבגדים ומשיחתם בשמן המשחה. באופן מפתיע על אף שהציווי המשולש מאת ה' נחתם במילים: "וַיַּעַשׂ משֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ:טז), בפועל מספרת לנו התורה בפרשה שלנו רק על ביצוע החלק הראשון של הציווי: הקמת מבנה המשכן ומילויו בכלים השונים. מדוע בכל זאת מציינת התורה שמשה עשה ככל אשר ציווה אותו ה'? המשך מילוי הצווים מתואר בחומשים הבאים: בחומש ויקרא בתיאור הקמת המשכן מספרת התורה על משיחת הכהנים ובחומש במדבר בתיאור הקמת המשכן מספרת התורה על משיחת הכלים. הווי אומר: היום המיוחד הזה בו מסתיימת בניית המשכן מקבל פנים שונות: בראשונה, מתוארת השכינה היורדת לארץ והאדם אין לו אלא להתבונן ולהתפלא מהמראה הנורא הזה. בשנייה, מתואר תהליך הקדשת הכהנים והאדם לומד להעריך ולכבד את דמויות הפלא הללו העובדות כמשרתי ה' במשכן. באחרונה, מתואר תהליך משיחת כלי המשכן המאפשרים לכל אדם להביא מעצמו אל המשכן ולהפוך לשותף להתגלות השכינה בארץ.

שלושה שלבים אלו, שאולי בהקשר ליום בו מוקם המשכן התורה מפרידה ביניהם באופן מלאכותי, מובחנים זה מזה במובן העמוק ומשרטטים לכל מבקש ה' את התהליך על שלביו השונים בחיפוש ובמציאת דבר ה' אליו.

שבת שלום,
חנה