‍‍03.18.2014 // ט״ז אדר ב' תשע״ד

פרשת זכור
השבת נקרא בבית הכנסת את פרשיית זכור ובכך נקיים מצווה מדאורייתא לזכור ולמחות את עמלק. דורשי רשומות נהגו לומר שעמלק בגימטריה ספק. בדרשה זו ביקשו לומר שאותו כוח עמלקי המגלם את הרוע בעולם הוא למעשה אותו קול שכולנו מכירים בתוכנו המטיל ספק ולא מוכן לקבל שום דבר כמובן מאליו. אל מול העמלקיות מציבים המדרשים את עם ישראל הניחן בכוח של אמונה, אותו קול שמוכן לעשות את הקפיצה ולהאמין ולקבל גם את מה שאולי אי אפשר היה להוכיח בעזרת הלוגיקה והשכל. דרשה נוספת של חז"ל הקשורה לאותה מנגינה היא הדרשה המופיעה במסכת חולין, שם שואלת הגמרא: "המן מן התורה מניין?" אם נבקש להבין מה למעשה שואלת הגמרא בשאלה מוזרה זו, נצטרך להסביר שחז"ל מחפשים את השורש של הקול ההמני, הקול העמלקי בתוך התורה עצמה. התשובה מפתיעה: "המן העץ אשר ציוויתך?".

דרך משחק המילים שבין המילה "המִן"  הפותחת את דו השיח שבין הקב"ה לאדם אחרי שחטא ואכל מעץ הדעת לבין המילה "המן" המייצגת את שמו של העמלקי ממגילת אסתר יוצרים חז"ל קשר בין שורשו של המן ועמלק לבין חטא האדם הראשון. נדמה לי שעומק הדרשה זהה לרעיון שהצגנו בראשית הדברים: החטא של האדם התחיל בנקודה בה הצליח הנחש לגרום לחווה להטיל ספק בדבר ה': חווה אומרת שהקב"ה אמר: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" והנחש אומר לה:
"לֹא מוֹת תְּמֻתוּן כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". הטלת הספק הראשונה בהיסטוריה האנושית נגרמה ע"י אותו כוח עמלקי והובילה את האדם לחטוא, לו היה נשאר האדם מאמין תמים ולא ביקורתי לדבר ה' ששמע לא היה חוטא.

 
האדם המודרני עומד נבוך אל מול דרשה זו שהרי אחת מאבני היסוד שהתחנכנו עליה היא הטלת הספק. כל מדען, כל הוגה דעות, כל קורא טקסט פותח את מסעו האינטלקטואלי בביקורת ובשאלה האם מה שנאמר עד כה הוא אכן נכון שהרי אולי לא.. הראשון שניסח את הדברים בצורה חדה היה הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט שחי במאה ה-16 ומסמל במובנים רבים את ראשית הפילוסופיה המודרנית. צורת העבודה של דאקרט היתה לרוקן את המחשבה מכל דבר שאיננו וודאי כדי להגיע לבסיס הוודאי שממנו ניתן להתחיל. דאקרט הטיל ספק במהימנות המידע שהחושים מעבירים לנו ובמהימנות חוקי הלוגיקה עד כדי שהוא הטיל ספק אפילו בעובדה הפשוטה של עצם הקיום שלו. מסה שלמה מקדיש דאקרט בשביל להוכיח שהוא קיים ולא רק מתעתע בעצמו שהוא ישנו.

ליישב את מבוכת האדם המאמין המודרני – כנראה שאני לא אצליח.. אבל לפתוח פתח לכיוון מחשבה חדש אולי כן. הרב קוק בספרו אורות הקודש פותח את אחת הפסקאות שלו בדברים הבאים: "מתחילה מתקבלים הלימודים העליונים בתור ספק הראוי לדון בו ולהיות נשמע, יובל אולי. הטפשות המפליגה כל דבר שלא הורגלה בו, סרה מרוח האדם והרי הוא נכנס בחדרי חדרים של גדולות ונצורות שלא ידעם"  (אורות הקודש ח"א עמוד רי). הרב קוק אומר שכל כניסה של אדם למדע רוחני מתחיל ע"י כך שהאדם אומר לעצמו: "אולי". את האדם שלא מוכן לבדוק ולבחון אפילו כאפשרות מושגים ואוצרות דעת שאיננו מכיר מכנה הרב קוק טיפש. אם נעמיק בהצעה של הרב קוק נגלה שהוא מזמין אותנו להיות ספקנים אבל בצורה הפוכה מזו שהורגלנו עליה במחשבה המודרנית. הספקנות שחינך אותנו אליה דקארט מבקשת ליצור אדם שכל ידיעה ואמונה שהוא שומע הוא אומר: "אולי לא?", לעומת ספקנות זו מציע הרב קוק להשתמש באותו כוח ספקני אבל לשאול: "אולי כן?". הרב קוק מכיר בכך שכל עולם של אמונה ורוח עמוקה, על אחת כמה וכמה עולם של סוד עליון פוגש את האדם המשכיל המודרני במקום בו השכל מזלזל בקיומם, באמיתתם, באפשרות לנס ולעולם דעת עליון להימצא באמת. כדי להתגבר על המכשול הזה הרב קוק לא מציע לאדם את האמונה התמימה של העולם הישן, אלא מציע לו להיות ספקן, אבל ספקן אמיתי, כזה שיודע לומר: "לא נראה לי הגיוני שיש ניסים, לא נראה לי לוגי שיש אלוקים, לא נראה לי מושכל לחשוב שיש עולם של סוד – אבל מי יודע, אולי דווקא כן?". הספקנות החיובית הזו משתמשת באותו כוח מודרני שכל התרבות שלנו נשענת עליו, אבל הופכת אותו "ונהפוך הוא" ומשתמשת בו בשביל להצליח לקפוץ ולפגוש עולמות שהמטריאליזם המחשבתי שלנו לא יודע לפגוש.

 

פורים שמח
חנה