‍‍06.27.2016 // כ״א סיון תשע״ו

פרשת קדושים: על מעשה ועל מחשבה

 

אחד הצווים המופיעים לאחר הכותרת הגדולה: "קדושים תהיו" הוא איסור פיגול, וכך נאמר בפסוקים: "וְ כִי תִ זְבְ חּו זֶבַ ח שְ לָמִ ים לַה' לִרְ צֹנְכֶם תִ זְבָ חֻהּו: בְ יוֹם זִבְ חֲ כֶם יֵָאכֵל ּומִ מָ חֳ רָ ת וְ הַ ּנוֹתָ ר עַ ד יוֹם הַ שְ לִישִ י בָ אֵ ש יִשָ רֵ ף: וְ אִ ם הֵ ָאכֹל יֵָאכֵל בַ ּיוֹם הַ שְ לִישִ י פִ ּגּול הּוא ֹלא יֵרָ צֶ ה: וְ אֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָ א כִי אֶ ת קֹדֶ ש ה' חִ לֵל וְ נִכְרְ תָ ה הַ ּנֶפֶש הַ הִ וא מֵ עַ מֶ יהָ ".

 

הקורא את הפסוק בתמימות וינסה להגדיר מהו איסור, סביר להניח שיעלה על העיקרון הבא: קרבן שלמים שבו חלק משמעותי מהבשר נאכל ע"י הבעלים, מותר באכילה למשך יומיים מעת הקרבת הקרבן. במקרה שהאדם אוכל את הבשר גם ביום השלישי הוא עובר על איסור "פיגול" ובכך מתחייב בכרת והקרבן עצמו לא מתקבל.

 

הלומד הבקי במדרשי ההלכה ובמסכת זבחים (סביב דף כט) ידע לומר שחז"ל פירשו את הפסוק באופן שונה והגדירו את איסור פיגול באופן אחר לחלוטין: הפיגול ההלכתי מתרחש כאשר הכהן המקריב את הקרבן חושב מחשבה הפוסלת את הקרבן בעת ההקרבה. וביתר דיוק: הקרבת הקרבן מתחלקת לשישה חלקים:

1 .שחיטת הקרבן

2 .קבלת דם הקרבן

3 .הולכת הדם

4 .זריקת הדם על המזבח

5 .הקטרת חלקים מהקרבן על המזבח

6 .אכילת חלקים מהקרבן ע"י הכהן או הבעלים.

 

במידה והכהן המקריב חשב בעת אחת מארבעת הפעולות הראשונות לאכול את חלקו בקרבן בזמן אסור (לדוגמא: ביום השלישי מעת ההקרבה) או במקום אסור (לדוגמא: חוץ לירושלים), מחשבתו היא המוגדרת "פיגול" והקרבן נפסל גם אם בפועל הכהן והבעלים יאכלו אותו כהלכתו: בזמן ובמקום המותרים (לאחר זריקת הדם על המזבח אין המחשבה אוסרת עוד שכן זהו עיקרו של הקרבן, מה שיכול להסביר גם את איסור אכילת הדם והמצווה לכסותו המוזכרים בפרשה שלנו, הדם איננו רק "הנפש" אלא הוא החלק המוקרב ומכפר ומחטא ועל כן גם בבשר שאיננו עולה על המזבח יש מימד דומה הנעשה ע"י האיסור לאכול את הדם וע"י המצווה לכסותו באדמה).

 

הפרשנות המפתיעה של חז"ל יכולה לקומם את הקורא התמים: מעבר להיותה שונה ועוקרת את המקרא מידי פשוטו, הרי שהיא הופכת את התורה להיות בוחנת לבבות ומחשבות והופכת את המחשבה של הכהן להיות גורם פוסל את הקרבן ואפילו אם בפועל הכהן אכל את הקרבן כהלכתו.. מהעולה מהסוגיה במסכת זבחים, נראה שמה שהטריד את חז"ל בפרשנות הפשוטה של הפסוק הוא שקרבן שהוקרב כהלכתו ייפסל למפרע בגלל פעולה הנעשית בהמשך, אלא שייתכן להציע הסבר נוסף (אגב: אם נתפוס את מעשה האכילה של האדם כחלק מהותי מהקרבת הקרבן, הרי שחייבים אנו למצוא הסבר נוסף שכן בראייה זו אין הפגם נעשה לאחר סיומו של תהליך ההקרבה אלא בתוכו):

 

המחשבה הדתית הפשוטה חושבת שהתביעה של הקב"ה מהאדם מתייחסת בעיקרה לעולם המעשים שלנו – אדם דתי מחויב לקיים תרי"ג מצוות. השאלה מה האדם חושב בעת קיום המצווה? איך הוא מבלה בזמנים בהם אין מצווה האורבת לפתחו? היא שאלה חסרת משמעות מבחינה דתית. הפרשנות של חז"ל שמעבירה את חטא הפיגול מחטא של מעשה לחטא של מחשבה, מלמדת אותנו אחרת: ההזמנה להיות קדושים, ובתרגום חופשי: ההזמנה להיות אדם שחייו ניצבים נוכח הקב"ה לא רק כתפאורה אלא כממשות חיה וקיימת, היא הזמנה תובענית המבקשת לא רק את הצד המעשי והחיצוני של חיינו אלא גם את עולם המחשבות, ההרגשות, השאיפות ושעות הפנאי שלנו. התביעה הזו שחז"ל מבטאים אותה ביחס לעולם הקורבנות מקבלת משמעות לעולם המצוות בכלל: גם שמירת שבת איננה מסתכמת בקיום ההלכות התלויות בה, גם תפילה איננה מסתכמת בהליכה יומיומית לבית כנסת ואמירת נוסח התפילה, גם כיבוד הורים איננו מסתכם בשמירה על האופן בו הוגדרה מצווה זו בהלכה – השבת, התפילה, כיבוד הורים ושאר המצוות תובעות ממנו גם יחס נפשי ועומק מחשבתי ורגשי שמלוות ומנביעות את המעשה.

 

שבת שלום

 

חנה דרייפוס