פרשת וארא- ד"ר מתניה מאלי

 

אני ה', אני ה', מדוע מדגיש ה' את שמו בתשובה לטענות משה?

הפרשה הקודמת מסתיימת במשבר, העבדים המוכים שזקפו לרגע קומתם עם בשורת הגאולה, נשלחים להתרוצץ ברחבי מצריים ולאסוף קש. את תקוות הגאולה מחליפה מצוקת השעבוד. נציגי העם, השוטרים, מתרעמים, הם מחכים למשה ולאהרון "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה " בכמה מקומות בתנך משמש הפועל פ.ג.ע כדי לתאר פגישה שיש בה התנגשות שמובילה למוות (שמואל א', א,טו. שם, כב, יח. מלכים א' ב,כה.) תיאור ההתכוננות לפגישה מעניין הם "נצבים לקראתם" הנצב הוא זה העומד במקום ואילו התואר "לקראת" מתאר התקדמות אל הזולת. את השילוב ניצב לקראת אנחנו מוצאים שלש פעמים במקרא, בכולם בסיטואציה של עימות מרוסן. (כאן, שמות ה' כ', במדבר כב, לד) נציגי העם עומדים מול משה ואהרון ונואמים נאום קצר, בעל עצמה רטורית גדולה:

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם:
יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט:
אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ,
בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו,
לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם,
לְהָרְגֵנוּ
.

המילים: "ירא ה' עליכם וישפט" שומטות את הבסיס המוסרי ואת הכח הפוליטי שביסוד מנהיגות משה ואהרון, בטענה כי הם לא יכולים להיות נציגיו של השם כי הפעולות שלהם אינם מוסריות וראויות למשפט ה' ולא לתמיכתו. ומיד לאחר מכן כתב ההאשמה: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו." והחמור מכל: נתתם חרב בידם להרוג אותנו. הם מאשימים את משה ואהרון שהפעולות שלהם יצרו צידוק להחמרה במצבם ועלולים להוביל להרג נרחב, בדרך אגב אנו למדים כי גם הנורא שבדיקטטורים זקוק ללגיטימציה ציבורית כדי להוציא לפועל את המדיניות הרצחנית שלו. טענת העם שהמשא ומתן של משה ואהרון עם פרעה שגוי, ובמקומו עליהם לפנות אל ה'. מעניין לראות כיצד מאות שנים אחר כך ישעיהו משתמש במילים אלו כדי לטעון נגד ההסתמכות על מצריים: "וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה: כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ: כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה: ס " ישעיה ל ג-ה) טענת העם וטענת ישעיה זהה, מי שהבאיש הוא מי שסומך על פרעה ומי שסומך על פרעה מסריח, אך בעוד השוטרים אומרים זאת כדי להצדיק את ההימנעות מגאולה, כדי להישאר במצרים, ישעיהו אומר זאת כדי להוכיח את היורדים מצרימה בכך ישעיה סוגר חשבון של שבע מאות שנה.

טענות השוטרים כנגד משה ואהרון הן טענות קשות וחריפות ואנו מופתעים שהן לא נענות. משה ואהרון עומדים ושותקים ובמקום לענות פונה משה אל ה' בפניה מפתיעה. ראשית הוא מקבל את הטענה העיקרית של העם ואומר "למה הרעותה לעם הזה" אך מהטענה הזו הוא מגיעה לטענה החשובה יותר: "למה זה שלחתני". במקום להוכיח את העם על חוצפתם הוא מקבל את שתי הטענות שלהם. את הטענה שמאז שמשה הגיע המצב רק נהיה גרוע יותר ואת הטענה שהוא חייב לפנות לה' ולא לפרעה. נאומו הקצר של משה מורכב מארבעה חלקים:

לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה
לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי:
וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ
הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ
:

אנו רואים את גדולתו של משה, מנהיג גדול העומד מול המצב כמו שהוא בלי ליפות אותו, מבין כי הכשלון מוביל אליו ומוכן לקבלת אחריות מוחלטת על ההידרדרות. הפתיחה הכפולה "למה…למה" מדגישה את חוסר האונים שבו נמצא משה ויוצרת זיקה בין שאלת העם למה רע להם לשאלת משה למה זה שלחתני. משה חוזר פעמים לעם הזה, לעם הזה ומסיים עמך ומדגיש בכך שמה שמעניין אותו הוא לא מאבקי הכח עם השוטרים אלא מצבו של העם, עמו של ה'. לבסוף מסיים משה במילים הקשות שאלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לאמרן: "הצל לא הצלת" מילים שהן ניגוד חריף תוכני וצלילי להבטחה אתה הגיע משה למצרים: "פקוד יפקוד אלוהים אתכם". ההכפלה "פקוד יפקוד" נלחשה כמו ססמא מימי יוסף (בראשית נ, כד-כה) ועד ימי משה לאורך שנות השעבוד והנה משה מציע ססמא חלופית כמעט אכזרית: "הצל לא הצלת". רגע שפל זה בחיי משה ובחיי העם מלמד אותנו על האומץ הנדרש ממנהיג, במקום להכחיש את המציאות הוא מכיר אותה ובמקום לחפש אשמים הוא מבין שהוא אחראי, גם במחיר ויתור על שליחות חייו.

תגובת ה' כפולה: בראשונה הוא נענה לבקשת העם למשפט אך הוא מסדר חזרה את תמונת המציאות: לא משה ואהרון "שנתנו חרב ביד פרעה" ישפטו, לא אלו שניסו לעמוד מול הרשע יעמדו למשפט, אלא פרעה, שורש הרשע ישפט. בכך הוא נענה לבקשה של העם בדרכו שלו. משפט ייעשה אך זה יהיה משפט אלוהי. "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א)

תגובתו השנייה, הפותחת את הפרשה שלנו, רחבה ומקיפה. נעיר אודותיה רק הערה אחת: ה' מקדיש חלק משמעותי מנאומו לשאלת השם. הוא מדבר כאלוהים ואומר שלא נתבלבל אלוהים הוא גם שם הוויה. הוא ממשיך ומתאר כי הוא נגלה לאבות בשם "אל שדי" אך הסתיר מהם את שם הוויה. (אמירה זו אינה ברורה משום שכתוב במפורש שה' אומר לאברהם "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים"(בראשית טו,ז) הפרשנים התלבטו בעניין זה.) ה' חוזר בדבריו שוב ושוב לעניין השם. הוא מבקש ממשה לספר לבני ישראל שהוא ה' ומבהיר כי מטרת ההצלה היא שהעם הנגאל ידע כי אלוהים הגואל אותו הוא השם, תשובת ה' מסתיימת במילים "אני השם".

מדברי ה' אנחנו מבינים כי הצלת בני ישראל ממצרים אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה אחרת שהיא הכרת שם השם בעולם והכרה כי אלוהים בעל הכח הוא אותו אחד המתגלה בשם הוויה. זו אינה מחשבה פשוטה, רבים יחשבו שהצלה של עשוק מיד עושקו וגאולה של עם העבדים המתענה תחת שלטון פרעה הרשע, היא פעולה המוצדקת בפני עצמה ולא הקדמה למטרה אחרת. אולם נאומו של ה' מלמד כי גאולה לשם גאולה עלולה להסתאב ולהפוך בעיני הנגאלים למובנית מאליה, או להחדיר בהם תחושת עליונות והתנשאות על עמים אחרים. ההבנה כי מטרת ההצלה להכיר בשם השם, שומרת שהנגאלים ידעו שהם תמיד בדרך אל ההוויה, תמיד בשאיפה להתקרב אל אלוהי העתיד המכונה "אהיה אשר אהיה" תשובת השם מבטיחה, שגם כאשר הם יגיעו לארץ המובטחת הם עדיין יבקשו לדעת את ה'. תודעה זו תשמור על עם ישראל כעם של מבקשי ה', כעם שהחיפוש שלהם אחר הייעוד הרוחני תמיד פתוח, תמיד לקראת תיקון, לקראת תקוות הגאולה.

שבת שלום,

מתניה