‍‍06.27.2016 // כ״א סיון תשע״ו

פרשת שלח לך: המעפילים

בסופה של פרשת השבוע שלנו, לאחר שהקב"ה גוזר את עונשו של עם ישראל שבוחר להקשיב לעשרת המרגלים ולמאוס בכניסה לארץ, מתארים הפסוקים את תגובת העם. "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר": עם ישראל מחליט לעלות אל ההר ובפיו הודאת תשובה: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ". מעשה זה שבקריאה הראשונה נראה כמעשה של תשובה, זוכה לתגובה קרירה מאת משה שאומר להם: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". תגובת משה פותחת קריאה שנייה בתוך הפסוקים: התשובה של העם איננה מתאימה, שכן היא שוב נופלת באותו בור בו נפלו בחטא המרגלים: אי הקשבה ואי הסכמה לציית לרצונו של הקב"ה שקבע שהכניסה לארץ היא כרגע מחוץ לגבול ותתרחש רק בעוד ארבעים שנה. אני מבקשת לאור דברים של חז"ל לקרוא קריאה שלישית בתוך הפסוקים.

הגמרא במסכת שבת בדף צו ע"א מביאה ברייתא שפותחת כך: "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'" ולהלן הוא אומר "אבינו מת במדבר" מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא". רבי עקיבא עסוק בשאלה מי הוא צלפחד, שעל בנותיו נשמע בע"ה בעוד מספר שבועות. רבי עקיבא מזהה את צפלחד עם המקושש שמת במדבר בחטאו, כאשר הבסיס הלמדני לזיהוי הוא גזירה שווה בין המילה "במדבר" שמופיעה בשתי הפרשיות. בתגובה לזיהוי, ממשיכה הברייתא ומביאה את דבריו שלתנא אחר: יהודה בן בתירא שאומר לרבי עקיבא: "עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק" כלומר רבי יהודה בן תירא טוען כנגד רבי עקיבא: ממה נפשך: אם אתה צודק בזיהוי אתה חוטא שכן התורה בחרה לכסות מפנינו את העובדה הזו ואתה חושף אותה בניגוד לרצון הקב"ה ואם אתה טועה בזיהוי וצלפחד איננו המקושש הרי שאתה חוטא בהוצאת שם רע ומוציא לעז על אדם צדיק. אלא שהסוגיה ממשיכה את שיטתו של רבי יהודה בן בתירא ובהמשך לקביעה שהוא לא לומד את הגזירה שווה שעושה רבי עקיבא, היא שואלת אותו: "אלא מהיכא הוה?", כלומר מי היה לדעתך צלפחד? כמו שקראנו את הגמרא עד עכשיו, היינו מצפים שתשובתו של רבי יהודה לשאלה זו תהיה שתיקה או אמירה שהוא לא מוכן להתעסק בשאלה זו שכן התורה בחרה לא להתעסק בה. אך הסוגיה ממשיכה ונותנת תשובה בפיו של רבי יהודה: "מויעפילו", כלומר רבי יהודה בן בתירא קובע שצפלחד היה מאנשי חטא המעפילים. סופה של הסוגיה מפתיע שכן לכאורה רבי יהודה לא קוהרנטי ומה שטען הוא כלפי רבי עקיבא, אפשר כעת לטעון לגמרי כנגדו. ועוד: יש לשאול מה המקור לזיהוי זה שאין לו שום בסיס בפסוקים לא בגזירה שווה ולא בלימוד דרשני אחר.

נראה לי שהזיהוי בין צלפחד לחטא המעפילים, קשור לקריאה של רבי יהודה בן בתירא את הקשר העמוק בין שני מעשים אלו: בשני מעשים אלו מתארת התורה קבוצה של אנשים שניצבים אל מול דברי הקב"ה, אל מול משה רבינו ואל מול ההלכה ולא מוכנים לקבל אותה כפשטה כעמדה מצווה וחותכת: הם בוחרים להביא את התהיה, השאלה והקושי שלהן ולא להקשיב לציווי באופן פשוט. כך המעפילים ששומעים את הגזירה: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" וניצבים מולה ובוחרים לעלות אל ההר וכך בנות צלפחד ששומעות את ההלכה שקובעת: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" כאשר בנות אינן נוחלות ובוחרות להתייצב אל מול דברי הקב"ה ולטעון שהם רוצות ותובעות בכ"ז לרשת חלק בארץ. התכונה הזו שמאפיינת את בנות צלפחד, הגיעה אליהן לדברי רבי יהודה בן בתירא מחינוך או גנטיקה שקיבלו בבית מאביהם המעפיל צלפחד. ואם כך: נראה שהגם שסופו של הסיפור בפרשה שלנו היה קשה והמעפילים מוצאים על ראש ההר את מותם, ההגדרה הפשוטה של מעשה זה כחטא, לא לגמרי מתאימה בקריאתו של רבי יהודה בן בתירא את המאורע.

ובכ"ז עלינו לנסות להבין לא רק את הדומה בין המקרים, אלא את השונה ביניהם שהרי המעפילים בסופו של דבר נשפטו כחוטאים העוברים על צו ה', ואילו בנות צלפחד זכו למחמאה מאת הקב"ה שאמר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" ולשינוי ההלכה בעקבות כך. נראה לי שרבי יהודה בן בתירא תופס את מעשה בנות צלפחד כתיקון עדין למעשה המעפילים: הכוח הנפשי העמוק והבריא שעומד מול ציווי ומול דבר ה' ויודע גם לתהות עליו ולבקר אותו ולעמת אותו עם האינטואיציה או הרצון העצמי שלנו – צריך לדעת את הדרך, את הכלים ואת המגרש בו יש לפעול: לעלות אל ההר ואפילו לא להגיב למשה רבינו שעומד וצווח: "היא לא תצלח" – זוהי עמידה בעייתית הנעשית מחוץ לגבולות המשחק, אך לטעון ולבקר תוך פתיחת שיח נוקב עם משה רבינו עצמו – זוהי עמידה בריאה המבקשת להפוך את העצמי לחלק משדה עבודת ה'.

שבת שלום

חנה