‍‍06.19.2017 // כ״ה סיון תשע״ז

פרשת שלח לך: להיות אובייקטיבי?

פרשת השבוע שלנו מתארת את חטא המרגלים: אותו חטא שההשלכות שלו על ההיסטוריה של עם ישראל היו מרחיקות לכת יותר מכל חטא אחר: כך בפשט הכתובים המתארים עיכוב של ארבעים שנה בכניסה לארץ, עיכוב שיותר מהצד הטכני שבו קובע משהו מהותי והוא שהדור הנכנס לארץ לא יהיה הדור שיצא ממצרים , וכך גם בדרשת חז"ל המזהה את תאריך חטא המרגלים עם תשעה באב ודורשת: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות", כלומר במובנים עמוקים חורבן המקדש והגלות גם הם תוצאה והשלכה של חטא המרגלים (אגב מעניין לחשוב למה חטא העגל שעל פניו נראה כחטא חמור בהרבה לא נתפס כבעל השלכות חריפות כאלו) .

 

אם כך שומא עלינו לחשוב מה היה בחטא המרגלים שנחווה כהרסני כל כך? מן המפורסמות היא האמירה שהבעייתיות בדברי המרגלים היתה שבמקום לשוב ממסע הריגול שלהם עם ידיעות אובייקטיביות העונות על שאלותיו של משה: מצב ביצור הערים, חוזק העמים היושבים בה, מצב הגידולים שבאדמת הארץ ווכדומה – הם מוסיפים את השיפוט הסובייקטיבי שלהם ומכריעים: "אֶ פֶ ס כִּי עַ ז הָ עָ ם" ובהמשך: "ֹלא נּוכַל לַעֲלוֹת אֶ ל הָ עָ ם כִּי חָ זָק הּוא מִּ מֶ ּנּו". אני מבקשת לאור המשכה של פרשת השבוע להרהר מעט בקריאה מפורסמת זו. בסופה של פרשת "שלח לך" מופיע הציווי על מצוות ציצית, כבר רש"י רמז על הקשר שבין חטא המרגלים למצווה זו, כאשר הוא כותב בפירושו על הפסוק: "וְ ֹלא תָ תֻ רּו ַאחֲ רֵ י לְבַ בְ כֶם וְ ַאחֲ רֵ י עֵ ינֵיכֶם – "כמו "מתור הארץ". הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות..". רש"י בפירושו רומז להקבלות הלשוניות הקיימות בין שתי פרשיות אלו: המונח "לתור" שייחודי כמעט רק לשתי הפרשות הללו, העיניים והלב שמשחקות תפקיד ראשי בשתי הפרשות )"נהי בעינינו כחגבים" ו"אחינו המסו את לבבנו" שבחטא המרגלים(, הזנות כביטוי לחטא שמוזכרת בשתי הפרשות )"ונשאו את זנותיכם" בפרשת המרגלים ו"אשר אתם זונים אחריהם" בפרשיית ציצית( וכמובן הראייה שמוזכרת שוב ושוב בסיפור המרגלים והיא המצווה בציצית. לכל אלו יש להוסיף את הביטוי "מרגלים" שמייבא רש"י מהחטא של תחילת הפרשה ומשתמש בו כסמל לעיניים וללב המחטיאים את האדם בחייו. אם ננסה להבין מה עומד בעומק וביסוד ההשוואה בין שתי פרשיות אלו נדמה לי שנגלה יסוד חשוב ומעניין: מצוות ציצית מבקשת להזכיר לאדם את היותו חלק ממלכת הכהנים של הקב"ה בעולם, תודעה זו שאמורה ללוות את האדם בחייו מבקשת לטעת בו כוח ולחזק אותו אל נוכח המציאות ולהפוך אותו לאדם עובד ה': "לְמַ עַ ן תִּ זְכְרּו וַעֲשִּ יתֶ ם אֶ ת כָל מִּ צְ וֹתָ י וִּ הְ יִּיתֶ ם קְ דשִּ ים" אדם הזוכר את המצוות, מתנהל לאורם וקורא את המציאות בעיניים כאלו ולא בעיניים התרות אחר הפיתוי והיצר. אם, כמו שמבקש רש"י לרמוז, מצוות הציצית הינה סוג של תיקון לחטא המרגלים – היינו מצפים למצוא בה קריאת כיוון לחיים שיש בהם אובייקטיביות קרה וישרה של חיים עם עובדות שלתוכם נזהר האדם מלהכניס את נקודת המבט הפרשנית שלו – אלא שהדברים ממש אינם כך: הציצית איננה מזמינה אותנו לחיות חיים אובייקטיבים, אלא דווקא מבקשת שנפרש את המציאות ונחווה אותה בעיניים של פרשנות קדושה: פרשנותו של עבד ה' הזוכר כל העת את הנוכחות האלוקית. ואם כך ייתכן אולי לומר שחטא המרגלים לא היה בהוספת הפרשנות הסובייקטיבית לעובדות, אלא בשאלה מה הם העיניים ומהו הלב התר אחר המציאות, רואה אותה ומפרש אותה: האם זוהי ראייה של עבד ה' שנותנת למציאות כולה פרשנות דתית מאמינה או שזוהי ראייה של אדם חילוני שמפרש את המציאות במה שנדמה לו כריאליות.

 

השאלה במפגש של האדם עם המציאות איננה האם הוא מצליח להיות אובייקטיבי ולפגוש אותה כמו שהיא. זו איננה השאלה גם כי מציאותית האדם לא יכול לראות כלום שלא תחת המבט הסובייקטיבי שלו (ומאז קאנט וביתר שאת בפוסט מודרנה – גם הפילוסופיה מכירה בכך) אך עמוק מכך גם מהותית שכן עולם אובייקטיבי יהא נכון ככל שיהא, אם איננו פוגש את האדם הסובייקט ומשפיע עליו, הוא אולי עולם מלא במושגי אמת אך הוא איננו עולם מעניין ומשמעותי. השאלה הגדולה בחיים היא מי הוא הסובייקט הפוגש את המציאות, אלו עיניים ואיזה לב יש לו שדרכם הוא רואה את היש ואיזו פרשנות הוא מעניק לעובדות: פרשנות של חול או פרשנות של קודש, פרשנות של אדם שיש לו אלוקים בחייו או פרשנות של אדם שאין לו.

שבת שלום,

חנה