‍‍06.16.2014 // י״ח סיון תשע״ד

הסיפור המרכזי בפרשת השבוע שלנו הוא חטא המרגלים. מכל חטאיו של עם ישראל במדבר, חטא זה הינו החטא בעל ההשלכות הגדולות והחמורות ביותר: ארבעים שנה מתעכבים עם ישראל במדבר כתוצאה מהחטא ובמקום להמשיך לצעוד אל המטרה: הגעה אל הארץ, מסתובבים שוב ושוב במדבר. אך ההשלכה איננה רק בזמן אלא מהותית מכך: דור יוצאי מצרים, הדור שהיה עד לשעבוד ואח"כ לניסים הגדולים שעשה לנו הקב"ה ושהיה נוכח בגופו בהתגלות מתן תורה – לא יהיה הדור שיזכה להיכנס לארץ ולרשת אותה. מיד אחרי חטא המרגלים, כאשר מבין העם שחטאו במאיסת הארץ, מתארים הפסוקים אבל גדול שיורד על העם שכנראה מבין את חומרת החטא ומתחרט על מעשיו: "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד". קריאת הפסוקים המובאים לאחר תיאור האבל הגדול של העם, מספרת שממש כמו אדם המבקש לחזור בתשובה על חטא שחטא, גם העם כולו מכיר בחטאו ומבקש להביא את הכרת החטא לכדי ביטוי מעשי בקבלה לעתיד שלא לחטוא עוד. קבלה לעתיד זו מתוארת בפסוקים במעשה שעל פניו מהווה תיקון לחטא מאיסת הארץ: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ".

 

היינו מצפים שהתרגשות תאחז במנהיגי העם שחוזים חזרה בתשובה עמוקה ורצינית המכילה בתוכה התמסרות אמיתית לרעיון והסכמה לקום בבוקר שאחרי ולהתחיל מחדש ולעלות אל הארץ המובטחת. והנה, אנחנו מופתעים לגלות את תגובת משה שאומר להם: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם". סופו של סיפור זה שקיבל את הכינוי: חטא המעפילים, ידוע והעם שבוחר להעפיל אל ההר ולהעלות בכ"ז אל הארץ  – מוצא את מותו ביד העמלקי והכנעני. מה מבקש משה רבינו ללמד את העם בתגובתו למעשה שבמבט ראשוני נראה תיקון עמוק לחטא המרגלים? האם לחזרה בתשובה יש "החמצת שעה" והרי תמיד דלתו של הקב"ה פתוחה ומחכה לתשובתנו? נדמה שהאופן בו תופס העם את חטאו הוא כמו שאנחנו רגילים לחשוב, במאיסתה של הארץ: חטא כלפי הארץ בהוצאת דיבתה ובחוסר הרצון לעלות אליה. תיקון חטא כזה באמת מגיע בביטוי החזק המראה את אהבת העם אל הארץ ואת המוכנות שלו לעלות אליה למרות הקשיים. משה רבינו מספר לעם שחטאם היה מונח במקום אחר לחלוטין: חטאם לא היה כנגד הארץ, אלא כנגד צו ה' שסימן את הארץ כמקום אליו הוא מבקש מאיתנו ללכת. בגידה בקב"ה תתוקן לא על ידי מוכנות לעלות לארץ, אלא על ידי הקשבה לדבר ה' שאומר כעת להישאר במדבר ארבעים שנה. כבר בציווי הפותח אל המרגלים בראשית הפרשה, מצווה הקב"ה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". המרגלים מתבקשים ללכת לתור את הארץ, אך לא סתם את ארץ כנען, אלא את הארץ שהקב"ה מבקש לתת לעם ישראל.

 
בעולם הערכי שלנו אנחנו רגילים לכנות את עצמנו: דתיים-ציוניים, ולא מעט נכתב אודות ה"מקף" המפריד בין שני עולמות הערכים מהם אנחנו יונקים ואליהם אנחנו שואפים: מחד גיסא אנחנו ציונים המאמינים במדינת ישראל ומוכנים להילחם ולהתמסר אליה ומאידך גיסא אנחנו גם דתיים המאמינים בקב"ה ושומרים תורה ומצוות. פרשת השבוע שלנו מתארת שהמקף הזה איננו קיים באמת: הציונות איננה ערך כשלעצמו, אלא היא אחת הנגזרות של האמונה שלנו בקב"ה. היחס שלנו אל הארץ, כמו אל שאר הערכים בהם אנחנו מאמינים הם ביטויים ויישומים של הנאמנות שלנו לקב"ה ולדברו. חטא המרגלים וחטא המעפילים אינם שני חטאים שונים: האחד מואס בארץ והשני מספר את אהבתנו אליה, אלא הם למעשה חטא אחד רצוף של חוסר אמונה בקב"ה וחוסר הקשבה לדבריו.

 
שבת שלום

 
חנה