‍‍01.05.2016 // כ״ד טבת תשע״ו

פרשת שמות: בין שם למוסריות

 
פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר שמות, הספר שיהפוך את עם ישראל מאוסף של יחידים בעלי עוצמה מיוחדת לאומה של ממש, ממשפחה קטנה ואינטימית לעם עצום ורב, מדמויות מופת המתהלכות לפני האלוקים לאומה המקבלת תורה ומצוות במעמד הר סיני.

שמה של הפרשה, כמו גם שמו של הספר כולו, נגזר כמובן מהפסוק הפותח, בו בוחרת התורה לפרט בשם מפורש את שמות בניו של יעקב שהם היוצרים את: "בְּנֵי יִשְּרָאֵל הַבָאִים מִצְּרָיְּמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵית ו בָאוּ". המשמעות של שם היא דבר יקר וחשוב, כל אחד מאיתנו יודע שכאשר זוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת וכאשר אנחנו הופכים למספר ברשימה נטולת שם – זו חוויה לא נעימה הנחווית אצלנו כעולם שאין בו פנים ואין בו אישיות.

יש יופי וחן בכך שדווקא הספר שיהפוך את עם ישראל לעם, כלומר יהפוך אותנו מאוסף של אינדיבידואלים לקבוצה כללית אחת – בוחר לפתוח בהזכרת שמות ופנים, כמו לומר שההיכללות שלנו במבנה רחב יותר לא אמורה להעלים את הפנים ואת הזהות האישית של כל אחד מאיתנו.
ובכל זאת: אם נמשיך לקרוא את הפרק הפותח את הפרשה, נגלה משהו מעניין: על אף הכותרת: "וְּאֵלֶּה שְּׁמוֹת", מופיעים לנו בהמשך אוסף של סיפורים נעדרי שם, דמויות אנונימיות הפועלות במרחב האנושי. דמויות שהמדרש יבקש לתת להם פנים ושם מוכר, אך התורה בוחרת דווקא להסתיר את אלו ולהותיר אותם, גם כאשר זה ממש מתבקש, נטולי אישיות: כך סיפור המיילדות שעושות חסד עם העבריות.
מיילדות שהתורה מכנה בשמות: שפרה ופועה, אך חז"ל מבארים שאלו שמות מקצועיים המבטאים את המלאכה שהן עושות (שפרה משפרת את הוולד ופועה מדברת ופועה אל התינוק) ובפועל היו אלו מרים ויוכבד. כך סיפור הולדת משה שנולד לאיש לוי שנשא את בת לוי, דמויות שרק בהמשך נכיר אותם בשמותיהם: עמרם ויוכבד הוריהם של משה, אהרון ומרים. כך בת פרעה המצילה את משה מהיאור, שרק בספר דברי הימים נשמע ששמה הוא למעשה בתיה. כך שני העברים הניצים שמתוארים ללא שם, אך חז"ל דורשים שאלו דתן ואבירם עליהם נשמע בהמשך סיפורי התורה, וכך גם משה עצמו שבסיפור בנות יתרו, מוצג כאיש מצרי ללא שם ופנים. המכנה המשותף של כל סיפורי תחילת ספר שמות הוא היותם מעשים הקשורים למרחב המוסרי: המיילדות שבוחרות לא להרוג את התינוקות הזכרים כמצוות המלך אלא להחיות אותם, בת פרעה שבוחרת להציל את משה הקטן בתיבה, משה שבוחר להתערב במלחמות ובמריבות בין בני האדם ובוחר גם להושיע את הבנות מיד הרועים המתנכלים להם ליד הבאר.

האמירה שבחירתו של מנהיג האומה הישראלית נובעת ממעשיו המוסריים ושראשית מפגשנו עם עם ישראל בספר שעוד יקרב אותם להר סיני ויביא להם תורה ומצוות אלוקיים הינה אמירה בעלת משמעות רבה: היכולת שלנו להיות אנשי אלוקים תלויה ועומדת במרחב המוסרי המכונן הקודם לה בזמן. המאפיין המרכזי של הצו המוסרי בהגדרות פילוסופיות שונות הינו היותו נטול פנים ושמות. מי שעושה טוב וחסד רק עם קרוביו וחבריו, יכול להיות חבר טוב, אך מעשה מוסרי איננו עושה. המוסר לא מכיר בפרסונאליות אלא מכריח את הטוב מעצמו, מכריח את ההתנהגות הראויה, זו שבונה עולם מתוקן, כלפי האנושות כולה.
עם ישראל הוא עם סגולה, עם נבחר הזוכה למפגש אינטימי ייחודי עם הקב"ה ולמערכת של חוק ומצווה המחייבת רק אותו, אך ראשיתו בנויה על מוסר כללי ולעולם יפנה הוא תמיד בתביעותיו המוסריות אל מה שמעבר לעצמו.
ראשיתו של ספר השמות מלמדת אותנו שני דברים חשובים: גם בתוך מרחב של כלל ועם חייב היחיד והאינידבדואל למצוא את פניו ואישיותו שלו וגם בתוך מרחב לאומי של סגולה ובחירה נותרת התביעה המוסרית האוניברסאלית, זו שלא מבחינה בין גזע לגזע ובין אדם לאדם ושואפת לתקן את העולם כולו במלכות שדי.
שבת שלום
חנה