‍‍04.04.2016 // כ״ה אדר ב' תשע״ו

פרשת שמיני: מה בין נדב ואביהו לאלעזר ואיתמר?

 
ספר שמות אותו סיימנו לפני חודש ימים הסתיים במתח: המשכן נבנה, שבעת ימי המילואים התרחשו וכבוד ה' מילא את המשכן עד שאפילו משה לא יכול היה להיכנס פנימה. סביר להניח שעם ישראל, אהרון ובניו וגם משה רבנו חיכו מתוחים וסקרנים לדעת מה יתרחש עכשיו: האם הבית שבנו לה' יוכל לשמש לעבודה ולמפגש ממשי בין אלוקים לאדם או שהוא כהר סיני מהלך (על פי הגדרתו של הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה) שאין האדם רשאי להתקרב ולנגוע אפילולא בקצהו.

 

ספר ויקרא ממשיך את הסיפור ופותר את המתח הרב שהיה מצוי באוויר עם חתימת חומש שמות: כך בפרשת הקרבנות הארוכה שמצווה על עבודה יומיומית במשכן וכך בהגיע היום השמיני למילואים (שקיומו איננו מוזכר כלל בספר שמות) בו יכולים לפתע משה ואהרון להיכנס אל המשכן והשכינה מתגלה אל כל העם, כמו שמתאר הפסוק:
"וַיָּבֹא משֶׁ ה וְ ַאהֲרֹן אֶׁ ל אֹהֶׁ ל מוֹעֵ ד וַיֵצְ אּו וַיְבָּ רֲ כּו אֶׁ ת הָּ עָּ ם וַיֵרָּ א כְ בוֹד ה' אֶׁ ל כָּל הָּ עָּ ם". כלומר עניינו של ספר ויקרא כולו הוא בהפיכת המקדש למקום עבודה וממילא למקום בעל השראה מחייבת למחנה ישראל כולו. הקדושה הנסתרת ומלאת האימה של חומש שמות הופכת בחומש ויקרא להיות קדושה גלויה המכוננת חיים שלמים של עבודת ה' במשכן
(כך בחלקו הראשון של הספר) ובגבולין (כך בחלקו השני של הספר).

 
ביום השמיני למילואים, יום התגלות השכינה, מתרחשים במשכן שתי דרמות לא מתוכננות, שאני מבקשת לבחון את היחס והקשר ביניהן:

 
הדרמה הראשונה מתרחשת כאשר לאחר התגלות השכינה על עם ישראל כולו, נכנסים שניים מבניו של אהרון: נדב ואביהו, אל הקודש ומקריבים על פי המתואר בפסוק: "אֵ ש זָּרָּ ה אֲ שֶׁ ר ֹלא צִ ּוָּה אֹתָּ ם". רבים מהראשונים ומבעלי המדרש ניסו לרדת לחקר החטא המעורפל, אך אני מבקשת להישאר באופן בו מתארת התורה את החטא: הקרבת אש זרה שלא על פי הציווי האלוקי.

 
הדרמה השנייה מתרחשת מיד לאחר מכן כאשר משה נוזף בשני בניו הנותרים של אהרון על כך שבחרו לשרוף את החטאת החיצונית שהוקרבה באותו יום ולא לאכול את בשרה (כמו שנוהגים בחטאת פנימית). כלומר, מסתבר שלאחר מיתת נדב ואביהו, שוב נכנסים שניים מבניו של אהרון: איתמר ואלעזר, אל הקודש ומקריבים אש זרה עליה לא צוו:
שהרי הם בחרו לשרוף חלקים מהחטאת, אע"פ שהציווי האלוקי הורה לאכול אותם ולא לשרוף אותם.

 
על אף הדמיון המפתיע שבין שתי הפרשיות, המסקנה של כל דרמה נראית שונה בתכלית: הדרמה הראשונה מסתיימת באש היוצאת מהשמיים ואוכלת את נדב ואביהו (מעניין לראות שהפסוקים מקבילים בין האש האוכלת את הקרבן לאש האוכלת את הבנים) ובמשה הניגש אל אהרון ואומר לו משפט המכיל ניחומים ונזיפה משולבים: "הּוא אֲ שֶׁ ר דִ בֶׁ ר ה' לֵאמֹר בִ קְ רֹבַ י אֶׁ קָּ דֵ ש וְ עַ ל פְ נֵי כָּל הָּ עָּ ם אֶׁ כָּבֵד". תגובתו האצילית של אהרון, מתוארת אף היא בפסוקים, וכך נאמר:
"וַיִדֹם ַאהֲרֹן".

 

הדרמה השנייה מסתיימת באופן שונה לחלוטין. בתחילה משה נוזף באלעזר ואיתמר ואומר: "מַ דּועַ ֹלא אֲ כַלְתֶׁ ם אֶׁ ת הַ חַ טָּ את.. הֵ ן ֹלא הּובָּ א אֶׁ ת דָּ מָּ ּה אֶׁ ל הַ קֹדֶׁ ש פְ נִימָּ ה ָאכוֹל תֹאכְלּו אֹתָּ ּה בַ קֹדֶׁ ש כַאֲ שֶׁ ר צִ ּוֵיתִ י", אך כאן בוחר אהרון לא לידום ולשתוק אלא להגיב ולענות למשה, וכך הוא אומר: "הֵ ן הַ יוֹם הִ קְ רִ יבּו אֶׁ ת חַ טָּ אתָּ ם וְ אֶׁ ת עֹלָּתָּ ם לִפְ נֵי ה' וַתִ קְ רֶׁ אנָּה אֹתִ י כָּאֵ לֶׁה וְ ָאכַלְתִ י חַ טָּ את הַ יוֹם הַ יִיטַ ב בְ עֵ ינֵי ה'?!".

 

תגובה זו מכילה טענה מרתקת: אומר אהרון למשה, אמנם הציווי האלוקי הורה לאכול את בשר החטאת, אך ההתרחשות שבאה על אהרון במות שניים מבניו, יוצרת מציאות חדשה בה אולי נכון יותר לנהוג בשונה מהצו הראשוני שכן המציאות השתנתה. אהרון טוען: כיצד יכול אני לאכול מבשר החטאת כאשר שניים מבני נשרפו? אך טענתו היא אפילו קיצונית יותר: האם הקב"ה שציווה עלי לאכול את בשר החטאת ישמח אם אוכל את הבשר במצב בו אני נתון כעת?. משה מקבל את דברי אהרון, ובעוד האש הזרה של נדב ואביהו מסתיימת במותם ובנזיפה מפי משה, האש הזרה של אלעזר ואיתמר מסתיימת ללא תגובה אלוקית רועמת ובקבלת משה את דברי אהרון, כמו שאומר הפסוק: "וַיִשְ מַ ע משֶׁ ה וַיִיטַ ב בְ עֵ ינָּיו".

 
הציור של האש הזרה שמקריבים נדב ואביהו, משרטט עולם בו הצו האלוקי הוא מוחלט ולא נתון לשינויים. כל הקרבת אש זרה שעליה לא צווה האדם מסתיימת בעונש, ומול נזיפת ה' אין לאדם אלא לשתוק, לקבל עליו את הדין ולנסות לדייק בצו האלוקי.
הציור של האש הזרה שמקריבים אלעזר ואיתמר, משרטט עולם בו הצו האלוקי עשוי להשתנות באופן נקודתי כאשר המציאות האובייקטיבית או המצב הרגשי של האדם אינם תואמים לצו. הקרבת האש הזרה, כאשר היא באה מתוך חיפוש אחר הטוב בעיני ה' והכנות הנפשית והרוחנית של האדם, איננה אש זרה עוד אלא היא טובה בעיני משה וכנראה שגם בעיני הקב"ה.

 
שבת שלום