‍‍11.16.2015 // ד׳ כסלו תשע״ו

פרשת תולדות: יחסי אלוקים ואדם

 
הפסוקים הפותחים את פרשת השבוע מפגישים אותנו עם הזוג יצחק ורבקה שמתחילים את חיי הנישואים שלהם עם אתגרים לא פשוטים: עקרות ארוכה של עשרים שנה (כפי שדורשים חז"ל את פשטי הפסוקים שהרי יצחק ו\התחתן בגיל ארבעים ובניו נולדו כשהיה בן שישים) ולאחר מכן הריון לא פשוט המעורר שאלות ותמיהות. דרך ההתמודדות של הזוג במצבי קושי כאלו הינה באופן פשוט לפנות לקב"ה: על יצחק מספרים הפסוקים: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" ועל רבקה כתוב: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'". בעולם המודרני בו ב"ה קיימים טיפולי פוריות לבעיות עקרות שונות ומכשירי אולטרא סאונד מתקדמים לבחינת מצב העובד המשתולל בבטן – אנחנו שוכחים לעיתים את האפיק הנוסף בו יש להגיב למציאות המתרחשת לחיינו: פנייה אל הקב"ה שמדבר אלינו בעולמנו לא דרך התגלות ישירה אלא דרך מאורעות החיים שלנו…

 
פנייה זו של יצחק ורבקה מזמינה אותנו לחשוב ולהרהר על היחסים המורכבים, המאתגרים והמרתקים שבין האדם לקב"ה. חז"ל במסכת יבמות דף סד מביאים דרשה קשה על ראשית הפרשה שלנו, וכך נאמר שם: "אמר רבי יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים". הדרשה מקוממת ואולי מביכה ומעלה גיחוך – האם הרע שמובא לבני האדם הוא על מנת שיתפללו טוב יותר? האם הקב"ה זקוק וצריך לתפילת האדם? ראשית, ברצוני להעיר על לשון הדרשה שמשתמשת בלשון חדה: "תאווה" כביטוי לקשר של אלוקים עם האדם. התאווה והיצר נתפסים אצלנו בדרך כלל כקשורים לעולם החומרי: תאוות אוכל, תאות מין, תאוות ממון וכדומה.. אצל חז"ל אפשר למצוא לא מעט מדרשים המשתמשים בביטויים אלו ביחסי האדם עם אלוקיו: כך במדרש שצוטט לעיל וכך במדרש המפורסם על יצר העבודה זרה שבוטל לאחר החורבן ואיתו בטלה הנבואה. השאלה מהו יצר לעולם רוחני – מהי מציאות בה יש לאדם דחף חזק ממנו לעבוד אלוקים היא שאלה מעניינת שקצת זרה לחיים הדתיים שלנו היום, אבל נדמה לי שאם מהרהרים בה קצת יכולה להעלות בנו געגוע ורצון לעולם שיש בו תאווה שכזו.

 
ובחזרה אלינו: הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו מתייחס למדרשו של רבי יצחק במסכת יבמות וממהר להסתייג שבוודאי אין הקב"ה זקוק לתפילת האדם, אלא רצונו הוא לעזור לאדם להגיע למעלה גבוהה יותר של דבקות ונקיות (ראו ח"ד עמוד 63). אמירה זו המובנת מאד במרחב הדתי שלנו: זה המבקש להשאיר את האלוקים כהגדרתו של אריסטו בשלמות העגולה שאיננה חסרה דבר, איננה זקוקה לדבר וכמובן שאיננה משתנה. אברהם יהושע השל, הוגה דעות מקורי החי במאה הקודמת בארצות הברית כתב ספר ושמו: "אלוקים מבקש את האדם" , ספר זה (כמו מקומות רבים נוספים בהגותו) מבקשים לשרטט מערכת יחסים אחרת בין אלוקים לאדם: מערכת יחסים בה הקב"ה מתעניין באדם, מבקש אותו, ואולי אפילו זקוק לו ומתאווה אליו. תפיסה זו שאולי מוזרה לנו מבחינה פילוסופית שכן היא מתארת את האלוקים כחסר הזקוק לקשר והשלמה מאת האדם – פותחת פתח להבנת המדרש שצוטט לעיל ויותר מכך, פותחת פתח לחיים דתיים בהם המפגש עם הקב"ה הוא מפגש של ממש בין אישיות לאישיות (כמובן עם כל ההסתייגויות והזהירות שמשפט זה מחייב אחריו). מדרש מקסים וקשה כאחת המשרטט מערכת יחסים כזו מופיע אצל חז"ל וכך נאמר בו: "משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה: עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב "את האלהים התהלך נח". ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני" במערכת היחסים של עם ישראל עם הקב"ה – הקב"ה מבקש מהאדם בוא והאר לי, אני זקוק ורוצה אותך ובך, מתעניין במעשיך, חפץ בעולמך הדתי ובקשר שלך איתי.

 
את הבעיה הפילוסופית של שלמות האל אינני יודעת לפתור, אך תפיסה דתית זו פותרת בעיני את הבעיה הקיומית שהציור הדתי המורגל יוצר: זה המתאר מערכת יחסים בין השלם שאיננו צריך דבר לבין האדם החסר והזקוק, בין הקיר היציב והקבוע והלא מתקשר לבין האדם הקטן והנמאס.

 

שבת שלום וחודש טוב
חנה