‍‍05.01.2017 // ה׳ אייר תשע״ז

פרשת תזריע מצורע: טומאתה של היולדת כפתח להבנת עולם הטומאה

פרשות השבוע שנקרא השבת בבית הכנסת עוסקות במושגי טומאה וטהרה. לאחר בניית המשכן והציווי על הקרבנות והעבודה בו ולאחר היום השמיני למילואים בו מתחיל המשכן לשמש כמקום עבודה של ממש, מתארת התורה מציאות של אנשים טמאים שאסורים להיכנס למשכן וצריכים, כל אחד בדרגת טומאתו שלו, להתרחק מן המחנה (בעולם ההלכתי של חז"ל אכן נראה שאין איסור או בעייתיות בעצם המצב של "טומאה", אלא רק איסור להיכנס אל המשכן/מקדש ולאכול טהרות כאשר האדם טמא. פרופ' יוחנן ברויאר במאמר שהופיע באחד מהגיליונות הראשונים של כתב העת "מגדים", הראה שבפשט הפסוקים נראה שיש איסור להיות טמא וממילא חובה על האדם להיטהר מטומאתו גם אם אין לו עניין כעת להגיע אל המקדש או לאכול טהרות).

 

מן המפורסמות הם דבריו של רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') המבקש להסביר מהי טומאה וטוען שמציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות כלשהי אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה "'אבי אבות הטומאה", וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. כך, לדוגמא 'קרי' ו"נידה" ששניהם מהווים איבוד של פוטנציאל חיים ולכן הם מטמאים, וכך המצורע שבמובנים רבים, הלכתיים ומחשבתיים, חשוב כמת והדינים שלו זהים מאד לדינים החלים על אדם אבל.

 

התפיסה שמציג ריה"ל (המבוססת על דברים ברוח זו המצויים כבר בספרות חז"ל), מעלה סימן שאלה גדול על הטומאה הראשונה שאנחנו פוגשים בפרשת השבוע שלנו, וכך נפתחת הפרשה: "דַּ בֵּר אֶ ל-בְּ נֵּי יִשְּ רָ אֵּ ל, לֵּאמֹר, אִ שָ ה כִי תַּ זְּרִ יעַּ , וְּ יָלְּדָ ה זָכָר–וְּ טָ מְּ ָאה שִ בְּ עַּ ת יָמִ ים, כִימֵּ י נִדַּ ת דְּ וֹתָ ּה תִ טְּ מָ א… וְּ אִ ם-נְּקֵּ בָ ה תֵּ לֵּד, וְּ טָ מְּ ָאה שְּ בֻעַּ יִם כְּנִדָ תָ ּה" אם משמעותה של הטומאה הוא מפגש של האדם עם המוות המכלה את הקיום, מדוע היולדת שמביאה חיים לעולם ומייצגת את ההיפוך הגמור של מציאות המוות, טמאה גם היא?

 

שאלה מטרידה זו, העלתה בזיכרוני את אחת מהאמירות הראשונות שאומר הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה", וכך הוא כותב: "כל בן תמותה חי בפחד זה של המוות, כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה, כי מרבה היא בני תמותה" (כוכב הגאולה, עמוד 45 ).רוזנצוויג (השואב את תפיסתו מתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בה המוות תופס מקום דומיננטי בחוויה ובמהות של האדם) מתאר את הלידה כסוג של מוות, שהרי היצירה של הלידה היא יצירה של חיים, אך החיים שהיא יוצרת הם חייו של "בן תמותה". אם נבקש להעמיק ולהרחיב את דבריו נאמר שעולם של הולדה ויצירה: הולדת ילד, יצירת אומנות או כל מימוש מציאותי של אידאה ורעיון – הם יצירה של חיים, אך בה בעת הם גם יצירה של מוות. שהרי הרוח המופשטת והגולמית היא אינסופית ומכילה את אינסוף האפשרויות בתוכה, הגילום של הרעיון בתוך עולם של חומר מכווץ ומצמצם את האינסופיות שברוח והופך אותו לאפשרות אחת ספציפית וסופית. הפיכת רעיון ליצירה, הפיכת חזון לחוק, הפיכת עובר לתינוק הם הולדה של ממשות, אך הם גם רצח של אינסוף האפשרויות שהרוח, בעודה גולמית ולא ממומשת, החזיקה בתוכה. דומה הדבר לחוויה של אומן המתבונן על יצירה שיצר ומכיר בפער האינוספי הקיים בין המחשבות שקדמו אצלו ליצירה לבין הממשות הנגלית מול עיניו, או לחוויה של אדם המקשיב לשיעור שהעביר ומכיר בפער האינוספי הקיים בין המחשבות שהתגלגלו בו קודם לשיעור לבין מה שהשפה והמילים יכולים להכיל.

 

כדי לחדד את הרעיון הזה, נתבונן לרגע קט בתפיסת העולם הנוצרית שאני חושבת שמתוך אותה הכרה בעצמה, הגיעה לבחירה אחרת בהתמודדות עם המוות שמביאה איתה הממשות והחיות. חיי ההינזרות, האיסור על כמרים לקיים יחסי אישות ולהביא ילדים לעולם, כמו גם סיפור לידתו הניסית של ישו – מבטאים את הבחירה לא להרוג את האינסוף אלא להישאר במופשט שהמוות לא יכול לגעת בו. ביטול המצוות המעשיות עי" פאלוס ויצירת דת בה העיקר מצוי בחזון וברוח, גם היא ביטוי לבחירה להשאיר את הפאתוס והאינסופיות המצויה בחזון הלא ממומש.

 

נראה שהתורה בפתיחת פרשת השבוע שלנו מכירה גם היא שהחיים הממשיים מביאים איתם בהגדרה גם מוות וטומאה, הכרה שיצירה של עולם בו החזון והרוח מקבלים ביטוי של ממש במציאות הסופית היא יצירה של עולם תמותה (תמותת האדם ותמותת האידאה הגדולה והמופשטת), אך התורה בוחרת אחרת: היא מצווה על החיים הממשיים, מצווה על הלידה, מצווה על המצוות המעשיות ועל תיקון העולם הגם שציווים אלו מכילים בתוכם באופן אימננטי גם מצווה על רצח אינסוף האפשרויות. תפיסת עולם זו זועקת שחיים של רוח ללא מימוש, הם אמנם חיים שהמוות (הממשי והרעיוני) לא יכול לגעת בהם, אך הם אינם חיים.

 

נראה לי שדווקא טומאת היולדת, הנראית על פניו חריגה מרצף הטומאות הנוספות המוזכרות בפרשה, מבטאת בעומק את רעיון הטומאה והטהרה, החיים והמוות שבתורה. ייתכן שזו הסיבה שהפרשה בוחרת לפתוח דווקא בטומאה זו ולא לכתוב אותה במקומה הטבעי יותר: בסמוך לטומאת הזבה וטומאת בעל הקרי שבהמשך הפרשה.

 

שבת שלום וחודש טוב

חנה