‍‍04.12.2016 // ד׳ ניסן תשע״ו

פרשת תזריע: כולו לבן

 

רובה של פרשת השבוע שלנו עוסקת בדינו של המצורע. ההתייחסות של התורה אל הצרעת היא כאל מחלה רוחנית. הפסוקים אמנם לא מתארים מהי הסיבה המביאה את הצרעת, ובכ"ז העובדה שהרופא של המחלה הינו לא אחר מאשר הכהן מקריב הקרבנות והעובדה שהמחלה מוגדרת כטומאה המצריכה יציאה מן המחנה ותהליך היטהרות מקדשי בסופו מצביעה על כך שאין כאן מחלה מן המניין אלא מעין אות משמיים להתנהגות קלוקלת שצריכה עונש וצריכה תיקון.

 
אני מבקשת לעסוק באחד מהדינים המופיעים בתהליך האבחון של הכהן את המחלה, וכך נאמר: "וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו–לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ–וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא" כלומר לאחר שהתורה הגדירה כל מיני מראות של צרעת אותם הכהן מטמא, מתארת התורה מצב בו כאשר מסתכל הכהן על נגע הצרעת הוא מגלה שהוא התפשט על כל שטח הגוף, עד כדי שאין עוד שטח נקי מצרעת. על פניו מצב זה הוא המצב החמור ביותר ובכל זאת באופן אבסורדי קובעת התורה "טהור הוא". המשך הפסוקים רק מחריפים את הפרדוקס שבדין זה, שכן כאשר חלק מהנגע הענק מתחיל להתרפא ומתחיל להציץ עור בריא, דווקא אז מטמא הכהן את הנגע: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא: וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי, וְטִמְּאוֹ".

 
אבסורד הלכתי זה, מזכיר אבסורד דומה המופיע במסכת סנהדרין. התורה קובעת כלל הלכתי שהכרעות בית דין מתקבלות על פי רוב: "אחרי רבים להטות". כלל הגיוני זה מניח שככל שיותר אנשים סוברים כדעה מסוימת, הרי שיש סבירות גבוהה יותר שזו האמת. ובכ"ז בהמשך המסכת מופיע הכלל המשונה הבא: "אמר רב כהנא. סנהדרין שראו כולם לחובה – פוטרין אותו" (סנהדרין י"ז ע"א). רב כהנא טוען, וכך פוסק הרמב"ם להלכה שבמצב בו כל הדיינים מכריעים שאדם מסוים חייב, אדם זה נפטר מהדין ויוצא זכאי. ושוב פרדוקס: לכאורה, כאשר כל הדיינים סוברים שהאדם שלפניהם חטא ופשע, הרי שהסבירות לכך שהוא אכן עשה זאת גבוהה ביותר, והנה בכ"ז דווקא במקרה זה קובעת ההלכה שאין אפשרות לחייב את הנאשם והוא נפטר מהדין.

 
בכדי להבין את עומק הפרדוקסים הללו אני מבקשת להזכיר פילוסוף חשוב שקם במאה הקודמת בעולם ושמו קרל פופר. פופר הגדיר את "עקרון ההפרכה" הקובע שתיאוריה מדעית חייבת לעמוד בסטנדרט כזה המאפשר להפריך אותה, תיאוריה שלא ניתן להפריך אותה היא אולי רעיון מעניין ששווה לעסוק בו ולהתבונן בו, אך היא איננה תיאוריה מדעית של ממש. אצל פופר נולד עקרון זה מתוך גרעין שהיה מצוי כבר בזרם האמפיריסטי הסובר שהאמת המדעית יכולה להיות רק אמת של תופעות המתקבלות דרך ניסויים וצפייה בתופעות העולם (אצל פופר עקרון זה התקדם צעד אחד קדימה והוא תפס למעשה כל תיאוריה לא כהוכחה אל כניסיון להסביר את התופעות שפגשנו עד עתה באופן לוגי מדעי) אך לענייננו, נקודה מעניינת אחרת יש בתיאוריה זו: ההכרה בכך שבכדי להבין לעומק עניין מסוים, יש צורך בשיטה חולקת, במבט ההפוך שבאופן אבסורדי איננו מקטין את הוודאות שבתיאוריה שלי אלא הוא זה שהופך אותה לוודאי.

 
העולם שלנו אוהב עולם אחיד, עולם בו כולם חושבים אותו דבר ומאמינים באותו דבר. האחרות והזרות מאיימת עלינו פעמים רבות ואנחנו מעדיפים את ההומוגניות. והנה באה ההלכה וקובעת: כדי לחייב אדם צריך לשמוע גם מקום שתופס בו זכות, כדי להגדיר נגע כצרעת צריך לראות כיצד נראה שטח עור בריא. ההומוגניות ואחדות הדעות, איננה מולידה וודאות גדולה יותר באמת, אלא ההיפך היא, כלשונו של פופר שומטת את קרקע מתחת הוודאות שנולדת באופן אבסורדי דווקא מתוך מפגש עם האחר, עם השונה ממני, עם המתנגד לי.

 

 

שבת שלום,

חנה