‍‍02.07.2014 // ז׳ אדר א' תשע״ד

בעזרת ה'

פרשת תצווה – עולם בתוך עולם

פרשת השבוע שלנו מממשיכה ומתארת לנו את כינון המשכן. אל המבנה הדומם שתואר לנו בפרשה הקודמת, מתווספים השבוע גם בני אדם מהלכים: הכהנים שמפיחים רוח של חיים בתוך הדממה ובעבודתם הופכים את המשכן למקום של השראת שכינה ואפשרות כפרה לעם ישראל. התיאור הסכמטי הזה של בריאת מרחב דומם בו הכל מוכן ומחכה לאדם חי ונושם שיפעיל אותו שולח אותנו אל תחילת ספר בראשית, אז ברא הקב"ה עולם ובתוכו שם את האדם שיעבוד בו וישמור עליו.

הקשר בין שני הציורים הללו איננו מסתיים במבנה הסכמטי, קריאת הפסוקים שחותמים את חומש שמות, בהם המשכן עומד על תילו מהדהדת באופן חזק אל פסוקי בריאת העולם.

הניסוח שבוחרת התורה לתיאור סיום בניית המשכן הוא: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שמות, לט:לב), ובהמשך: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות, מ:לג), ניסוח המזכיר בשני המופעים שלו את הפסוקים המתארים את סיום בריאת העולם: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית, ב:א).

כמו הקב"ה שבסוף היום השישי לבריאה, מתבונן בעולם שיצר ושמח בו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית, א:לא) מתארים הפסוקים את משה רבינו מסתכל על מעשה המשכן ושמח: "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות, לט:מג).

התפקיד של הכהנים מתואר בפסוקים בביטוי: "וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם" (שמות, כח:מא), ביטוי המזכיר את תפקיד האדם הראשון, לו אומר הקב"ה: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית, א:כח) וכמו האדם הראשון שמקבל ברכה מאת הקב"ה בסיום הבריאה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים" (בראשית, א:כח), גם הכהנים זוכים לברכה ממשה רבינו בסיום בניית המשכן: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה" (שמות, לט:מג).

אוסף הקשרים הללו משרטט את המשכן כבריאת עולם בתוך עולם: אם בראשיתו של ספר בראשית בורא הקב"ה עולם ובתוכו מניח את האדם, הרי שבסופו של חומש שמות בורא האדם עולם ובתוכו מניח את הכהן (בהקשר זה כדאי לעיין בפירושם של דעת זקנים מבעלי התוספות לסוף חומש שמות, פירוש שמקשר, אמנם באופן דרשני משהו, בין ששת הימים של בריאת העולם לבין סדר תיאור כלי המשכן בפסוקים האחרונים של חומש שמות).

אך קריאה דקה נוספת בפרשיות המשכן מגלה שהקשרים בין שני החומשים אינם מסתיימים כאן, והפסוקים שולחים אותנו גם אל פרק ג' בספר בראשית, כלומר יוצרים קישורים וחיבורים בין מעשה המשכן לתיאור חטא האדם הראשון.

בשני הקשרים בתורה מוזכרים הכרובים: בשילוח האדם מגן עדן מוצבים כרובים לשמור שהאדם לא יוכל לחזור אל הגן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג:כד) ובקודש הקודשים במקום הנסתר והאינטימי ביותר של התגלות שכינה במשכן מצויים גם כן כרובים: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות, כה:יח).

העונש שקיבל האדם הראשון לאחר שחטא היה קושי ביצירת מזונו. קושי זה מתואר בפסוקים כך: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית, ג:יט) את המילה "אפך" מתרגם רס"ג בפירושו לתורה: "פניך" (וגם שאר הראשונים בפירושם מבינים באופן פשוט את האף כמייצג מרכזי של הפנים). כלומר עונש האדם מטיל קללה על הלחם ועל הפנים. אחת המלאכות במשכן נעשית כידוע עם מושג זהה לחלוטין: לחם הפנים: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות, כה:ל).

פעמיים לאורך התורה מתוארות כותנות שעושה או מצווה עליהן הקב"ה: לאחר חטא האדם הראשון עושים לעצמם אדם וחווה חגורות מעלה תאנה, אך הקב"ה מוסיף על כך תיקון נוסף בדמות הכותנת: "וַיַּעַשׂ ה' אלוקים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית, ג:כא). בציווי על בגדי הכהנים מצווה הקב"ה לעשות כותנת שהיא הבגד הבסיסי המשותף לכהן הגדול ולכהן ההדיוט ולהלביש את הכהנים בה "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹתוְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו" (שמות, כח:מ).

הציווי שנתן הקב"ה לאדם הראשון היה לא לאכול "מֵעֵץ הַדַּעַת" כאשר אכילה מהעץ הופכת את האדם להיות בעל דמיון לאלוקים, כפי שמעיד הקב"ה בעצמו לאחר החטא: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ". הפעם הבאה בתורה שהמילה "דעת" מופיעה לא כפעולה של ידיעה אלא כתכונה, נמצאת בתיאור התורה את בצלאל עושה המשכן: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות, לא:ג). בצלאל מתמלא בדעת שהופכת אותו להיות מלא ברוח אלוקים.

צירוף הקשרים הייחודים הקושרים את פרשיית חטא האדם הראשון ליצירת המשכן מחדד ומעמיק את מקומו של המשכן כמקום כפרה וכמקום השראת שכינה: התגלותו של הקב"ה במרחב הממשי התרחשה בגן עדן בהתהלכות בגן ובמפגש חי וישיר ואינטימי עם האדם. האדם חטא וסולק מהגן. הגירוש מהגן לא היה רק גירוש ממרחב פיזי, אלא גירוש מאותו מפגש חי בין האדם לאלוקים. הכרובים הושמו בשער כמסתירות את פני האל וחוסמות את האדם מלטעום מעץ החיים שבעולם. מעתה נותר האדם מלא דעת, אך כזו הגורמת לו גם טוב וגם רע. מלא עצב וזיעה מטרדות העולם שהפך להיות נוקשה וחסום. עטוף בכותנות מלבישה, אך כזו שאין בה חום של כבוד ותפארת, אלא הסתר ובושה מהחטא.

עברו שני חומשים ומאות שנים והנה זיק של אופטימיות חוזר להתגלות בעולם. האדם בורא עולם בתוך עולם, כזה המחזיר אותו לאותה פינת עדן קסומה, בה רוח אלוקים מתהלכת ושורה. אך חזרה זו מתרחשת לא על ידי ביטול החטא ושיבה אל אותו עולם בראשיתי: האדם לא מצליח להתגבר על הכרובים שמושמים כחסם מפני כניסתו אל עץ החיים, ובאופן מוזר משהו, הוא שם אותם בלב ליבו של המשכן. האדם לא מצליח להיפרד מאותה דעת מבלבלת בין טוב לרע, אך השימוש בה הוא שמאפשר לבצלאל לבנות את המשכן וליצור אדם שמקבל את ברכת ה' ומתמלאות ידיו מברכה זו. האדם לא נפרד מהכותונת המכסה ולא חוזר להתהלך ערום וחשוף, אך הכותנות במשכן הופכות להיות כבוד ותפארת המאפשר את המפגש עם האלוקי. לחם הפנים שנאכל במשכן איננו גדל על העצים ומצריך רק קטיף ואכילה, אלא הוא נעשה בעמל וזיעת האדם, אך החום והחיות שבו נשמרת כל העת: "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל, כז:ל). עבודתו של האדם בגן העדן החדש היא עבודה שדואגת לקיומו ולשמירתו של דרך עץ החיים באשר היא מקבלת את האדם על האנושי שבו ומשתמשת בו לכפר על חטאי העם והאדם ועל אף החטא לאפשר את המפגש עם האלוקים.

חטא האדם בגן עדן הפך את האדם להיות אנושי. כזה המלא בטוב וברע. השאיפה של האדם להיפגש עם האלוקי יוצרת בנו לא אחת רצון להניח בצד את האנושי ולחפש את האלוקי שבתוכנו ורק דרכו ואיתו להגיע אל המפגש. בניית המשכן מספרת שההיפוך שנעשה באדם, זה המאפשר לו לשוב ולהיפגש עם האלוקים, איננו מניח את החטא ואת תוצאותיו בצד, אלא לוקח את האנושי שבנו ודרכו ואיתו מתהפך להיות כזה הפותח שער וסולל דרך בחזרה אל אותו גן עדן אלוקי.

שבת שלום,

חנה