‍‍03.06.2017 // ח׳ אדר ב' תשע״ז

פרשת תרומה: משכן – בין הקשבה לפעולה

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות שחותמות את ספר שמות ועוסקות בעיקרן בציווי ובבנייה של המשכן: מקום המפגש בין ארץ לשמיים, בין חומר לרוח ובין אדם לאלוקים.

הראשונים חלוקים בשאלה מהי בדיוק המצווה העומדת בתשתית החיוב לבנות משכן/מקדש ודומה שהמחלוקת ביניהם נוגעת בנקודה שורשית ועמוקה בשאלת היכולת והאופן בו אדם יכול להיפגש עם אלוקים שכן זוהי תכליתו של הבית הזה.

הרמב"ם בספרו הי"ד החזקה, בוחר לפתוח את הלכות "בית הבחירה" באופן הבא: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש..". המצווה לדידו של הרמב"ם היא לבנות בית שתכליתו העיקרית היא הקרבת קרבנות ועליה לרגל שלוש פעמים בשנה. הרמב"ם בהמשך הפרק ממשיך את הקו המתבקש מהגדרתו זו והכלי הראשון אותו הוא מציג, כנראה כביטוי למרכזיותו, הוא קרבן הנחושת, עליו נעשית עיקר עבודת ההקרבה.

הרמב"ן בפירושו בתחילת הפרשה שלנו מרחיב ארוכות בעניינו של המשכן, ושם הוא מגדיר באופן שנה מהרמב"ם את התכלית המרכזית בשבילה המשכן נבנה: "ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו… והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה.." לב ליבו של המקדש מצוי לשיטתו של הרמב"ן בארון העדות שם נחה השכינה ושם מתקיים הדיבור בין האלוקים לבין משה. הרמב"ן מוצא סייעתא לדבירו בסדר הפסוקים בתורה שמקדימים את פרטי הארון לכל שאר הכלים.

קריאת הכתובים העוסקים בציווי ובבניית המשכן מעלה נקודה מעניינת בהקשר מחלוקת זו: הביטוי "קודש קדשים" מופיע בפסוקים בשני אופיים: כתיאור של מקום פיזי-גיאוגרפי בתוך מרחב המשכן וכתיאור של חפץ ממשי בתוך כלי המשכן. כתיאור של מרחב ומקום מופיע הביטוי בסמיכות לארון העדות: "וְ נָתַ תָ , אֶ ת-הַ כַפֹּ רֶ ת, עַ ל, אֲ רוֹּן הָ עֵ דֻת–בְ קֹּדֶ ׁש, הַ קֳּ דָ ׁשִׁ ים" (כו:לד), אך כתיאור של חפץ וכלי מופיע הביטוי דווקא ביחס למזבח: "ׁשִׁ בְ עַ ת יָמִׁ ים, תְ כַפֵר עַ ל-הַ מִׁ זְבֵחַ , וְ קִׁ דַ ׁשְ תָ , אֹּתוֹּ; וְ הָ יָה הַ מִׁ זְבֵחַ קֹּדֶ ׁש קָ דָ ׁשִׁ ים, כָל-הַ נֹּגֵעַ בַ מִׁ זְבֵחַ יִׁקְ דָ ׁש" (כט:לז) וכן בפרק שחותם את ספר שמות שם מתחילים לשמש הכלים בפועל: "ּומָ ׁשַ חְ תָ אֶ ת-מִׁ זְ בַ ח הָ עֹּלָה, וְ אֶ ת-כָל-כֵלָיו; וְ קִׁ דַ ׁשְ תָ , אֶ ת-הַ מִׁ זְבֵחַ , וְ הָ יָה הַ מִׁ זְבֵחַ , קֹּדֶ ׁש קָ דָ ׁשִׁ ים" (מ:י).

המקדש מהווה מקום למפגש בין אדם לבין אלוקים. מפגש זה מתרחש בשני אופנים שונים: (א) המקום בו האדם פעיל ואקטיבי המיוצג בצורה העוצמתית ביותר במזבח שעליו מוקרבים הקרבנות שמביא האדם. (ב) המקום בו האדם קשוב ופאסיבי המיוצג בצורה הטובה ביותר בארון העדות שבו לא מתרחשת עבודה של ממש, אלא הקשבה לדבר ה' המדבר מבין הכרובים. נראה לי שהגם שהראשונים חלוקים בשאלה: היכן המוקד ומהו העיקר, מספרת לנו התורה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" וקדש קודשים מתגלה במקום בו מדבר ה' אך גם בכלי בו מגלה האדם את שאיפתו ורצונו לפעול ולהתקרב אל הקב"ה.

שבת שלום,

חנה