‍‍04.29.2015 // י׳ אייר תשע״ה

פרשת צו שבת הגדול

על חופש המחשבה או: בין חירות לכנות

חג פסח הבא עלינו לטובה מוגדר בלשונם של חז"ל כחג של חירות. כך נוסח התפילה המגדיר את מהותו של יום כחג חירותנו וכך סמלים הלכתיים ומנהגים שונים בליל הסדר הבאים לבטא את מנהגו של בן חורין. בחג זה יצאנו מעולם של עבדות ושעבוד אל חיים של חירות וחופש, ממצרים המכונה בפסוקים "בית עבדים" אל המדבר שאין טוב ממנו לסמל את מימד הדרור שבמציאות.

כאשר אנחנו באים היום לגעת במהות החג ולמצוא בו מפגש אמיתי ומחייה לחיינו, בבחינת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מצרים", נדמה שצריכים אנחנו לרומם את מושגי החופש משאלות השחרור הפיזי משעבוד אדם לשאלות של חופש הרוח והמחשבה.

העולם המודרני הציב את חירותו של האדם כאחד מהמוקדים והבחנים המשמעותיים ביותר בהתפתחותה של התרבות האנושית ומחשבת האדם. זכותו ויכולתו של האדם לקבוע את סדר חייו ואת עולמו עוגנה בחוק במשטרים שונים ורוחה מהווה תשתית מכוננת לכל התרבות בתוכה אנחנו חיים. על רקע הבנה היסטורית זו, אני מבקשת לקרוא יחד פיסקה מתוך שמונה קבצים שכתב הרב קוק (קובץ א', תק"ט), וכך הוא כותב: "חופש המחשבה בצורתו הרגילה הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה". בפתיח זה מבקש הרב קוק לטרוף את הקלפים מהתפיסה הפשוטה של העולם ולטעון שהאופן בו אנחנו פוגשים את מושגי החופש והשעבוד לא בהכרח תואם את המהות המתחבאת מאחורי המושג. לשון אחר: הרב קוק טוען שהציור המודרני של אדם בעל חופש מחשבה שחש כי הוא אדון לחירותו וחופשי לפגוש כל עמדה וכל תפיסה ולבחור את אופן התייחסותו אליה אינו אלא פנטזיה וראווה של חירות, שבַתוך הינה למעשה שעבוד וכבילה. בהמשך מסביר הרב קוק את כוונתו וכותב: "כי על ידי הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת.. שנפלו לנו למורשה". הרב קוק מתאר בפתיחת הפסקה את האדם שמבקש להיות חופשי ולהצליח לפגוש את המחשבה המתחדשת בעולם, אך התביעה שלו לחופש יוצרת בתוך נפשו סלידה מהישן. הסלידה מהישן אצל האדם המתואר בפסקה, איננה נובעת מתוך בחינה ביקורתית של התוכן שמחזיקה המחשבה הישנה, אלא רק מעצם העובדה שמחשבה זו נולדה בתוך הקשר ישן. אדם כזה קובע הרב קוק על אף שבמבט החיצוני הינו אדם חופשי, שכן מוכן ומזומן הוא לקבל מחשבה מחודשת, הרי שלמעשה כבול הוא אל החידוש שלא מאפשר לו להיות חופשי עד כדי לקבל את הישן. בהמשך הפיסקה מתאר הרב קוק מה צריכה להיות שאיפתו של אדם שרוחו חופשית: "ההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שווה על כל חדש ועל כל ישן ולהכיר כל דבר על פי ערכו". כדי להבין את עומק הדברים, כדאי אולי לפנות אל שתי תנועות מחשבתיות שהתפתחו בעולם במאה השנים האחרונות:

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, תיאר את אישיותו של האדם במושגים דטרמיניסטיים. פרויד טען שכל אירוע משמעותי שהתרחש בחיינו כילדים טובע את חותמו באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור על כל המשך חיינו. טענתו של פרויד התייחסה אמנם אל הרובד הנפשי של האדם, אך נראה שניתן להסיק ממנה גם על שאלת חופש המחשבה: האדם כבול אל דוגמות החשיבה אליהם חונך ובהם הורגל ותבניות אלו מכתיבות את אופן התייחסותו אל כל מחשבה ותופעה שתתרחש. ממילא אדם כזה ידחה כל חידוש מחשבתי שמעצם היותו חידוש פורץ את הפרדיגמות הקיימות.

ז'אן פול סארטר, אבי הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה, צייר את חייו של האדם במושג הצבעוני: "האדם נידון לחירות". סארטר מתאר את הלך חייו של האדם המודרני כאדם שכבול כל הזמן אל עתידו, דהיינו: מחפש כל העת, אולי מתוך תביעת כנות, להתחדש ולהחליף את זהותו ולהיות קשוב אל החידוש. אלא שחיפוש כנה זה הופך את האדם להיות למעשה אדם נטול זהות ההולך ערירי בעולם וכבול לבוז למחשבה העָבַרית שבו, שמעצם טיבה כעבר איננה יכולה להיות תואמת אל נקודת ההווה. מצוקתו של האדם היא שמושג ההווה הוא מושג אוורירי שמותיר אותו מחפש ומשתנה אך חלול וריקני.

התפיסה הרוחנית הראשונה, זו המצויה בגרעין דבריו של פרויד, יוצרת אדם שלא יכול לשפוט באופן נקי, מנותק מהקשר, את החדש המגיע אל העולם. אדם כזה כבול הוא אל עברו ובעל כורחו מקדש את הישן ומוצא בו מרגוע לנפשו. אדם כזה יכול להיות איש של מסורת, אולי דוס במושגים שלנו. כזה הדוחה בשתי ידיים כל חידוש שהעולם המודרני מביא בכנפיו.

התפיסה הרוחנית השנייה, זו המצויה בגרעין דבריו של סארטר, יוצרת אדם שלא מסוגל לשפוט ולהעריך באופן שווה את המחשבה הישנה. אדם כזה כבול להשתחרר מהעבר ובעל כורחו מחפש כל העת את החדש באשר הוא חדש, ושופט אותו בחיוב עוד לפני שפגש את התוכן שבו. אדם כזה נראה כלפי חוץ כאדם חופשי המוכן לפגוש חידוש, אך למעשה אין הוא אלא אדם בודד ומנותק שכבול אל תוך עצמו. אדם החי באשליה של חופש וחיפוש שתביעת כנות אולי יש בה, אך לא כנות של ממש.

בעולם הדתי שלנו מתהלכות זו לצד זו שתי תנועות ההולכות ומרחיקות את עצמן האחת מרעותה: תנועה המקדשת את הישן באשר הוא ישן ורואה בו מעצם היותו עתיק יומין ביטוי לקדושה וטהרת הרוח. חברה זו בוחרת לסגור עצמה מפני החידוש, עוד לפני שבחנה את מהותו, וממילא אין היא חברה בת חירות. ותנועה המקדשת את החדש באשר הוא חדש ורואה בחיפוש ובהקשבה שלה אל ההווה ביטוי לכנות ולעומק רוחני. חברה זו בוחרת לכבול עצמה לחידוש ומדמה את עצמה לחברה בת חורין, אך למעשה היא הופכת לחברה ריקה מתוכן וזהות שבלא יודעין מנתקת את עצמה מאמיתות ומורשות רק בגלל שנולדו בעולם ישן.

החיפוש החופשי והמשוחרר, זה שאליו קורא הרב קוק, מבקש ליצור אדם ולבנות חברה שרוחה ומחשבתה בת חורין של ממש. חופשית לבחון את המחשבה באופן נקי, נטול ההקשר בו נולדה: ישן כחדש. אדם כזה וחברה כזאת ימצאו עוז בנפשם לבנות עולם מלא יראת שמיים במובן העמוק, וקשור ונוגע גם לחלק מהוויות התרבות העכשווית.

שבת שלום

חנה דרייפוס

(ניסן תשע"א)