‍‍03.12.2015 // כ״א אדר ב' תשע״ה

בין אנושי לאלוקי

אנחנו ניצבים השבת לקראת רצף של חמש פרשיות שהנושא המרכזי בם הוא בניית המשכן. התורה שבדר"כ מצמצמת וממעטת במילים בוחרת סביב נושא זה להרחיב עוד ועוד. למעשה פרשיות ויקהל פקודי חוזרות באופן כמעט מדויק על פרשיות תרומה תצווה, ומספרות שמשה וצוות בוני המשכן הקשיבו לדבר ה' באופן מדויק ובנו את המשכן ואת כליו לפי ההנחיות שניתנו להם. ובכ"ז בתוך החזרה המדויקת אפשר למצוא הבדלים, נדמה לי שדווקא העובדה שככלל הפרשות זהות לגמרי, מלמדת שאת ההבדלים צריך לקרוא כחריץ ופתח להבנת רעיון משמעותי המתחבא מאחוריו. בפרשות הקרובות ננסה לגעת בהבדלים השונים שבין הציווי לעשייה ונבקש למצוא בהם פתח למחשבה.

ההבדל הבולט ביותר בין האופן בו מתואר הציווי לבנות את המשכן לבין האופן בו מתוארת בנייתו הוא סדר הדברים: הציווי מתחיל מהארון והכרובים ומשם עובר לשולחן ומנורה ורק בסוף מתאר את בניית יסודות הבית והכיסוי שלו שיוצרים את המבנה בו מצויים כלי העבודה. בתיאור מעשה בניית המשכן סדר הדברים מתהפך כאשר בתחילה בונים בצלאל ואהליאב את המבנה עצמו ורק אח"כ מתחילים לבנות את הכלים. כמובן שסדר הדברים כפי שהוא מתואר בפרשת ויקהל מתיישב יותר עם ההיגיון שלנו: אדם הקונה בית, לא יתחיל ברכישת רהיטים וכלים לשים בבית, כאשר בית עדיין אין לו. ובכ"ז: בציווי בוחר הקב"ה לפתוח דווקא בארון ושאר הכלים החשובים ורק אח"כ להזכיר את בניית המבנה. מה מבקש הבדל זה לספר לנו? מה נמצא אם נעמיק בהתבוננות מבעד לחריץ זה? הבדל זה הזכיר לי מימרא של חז"ל הנזכרת במסכת מגילה, וכך נאמר שם: "בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם שופת קדרה ואחר כך נותן לתוכה מים אבל הקדוש ברוך הוא נותן מים ואחר כך שופת הקדרה" (טו ע"א). הגמרא מאפיינת את הפעולה האנושית ככזו המצריכה הכנת כלים ומסגרת מגבילה שרק אחרי קיומם אפשר לגשת אל התוכן ולהתחיל ליצור אותו לעומת הפעולה האלוקית המתאפיינת בכך שהמפגש עם התוכן לא מצריך הכנות והקדמות והמסגרת המגבילה איננה צריכה להיווצר קודם לתוכן, אלא היא נוצרת מאליה מתוך הגבולות שמגדיר התוכן עצמו. שני ציורים אלו מכילים תפיסה שונה לשאלת מקומם ואופיים של הגבולות בחיינו: האם הגבול הוא משהו חיצוני לנו, ללא משמעות עצמית שעלינו להציב בכוח או שמא הגבול הוא משהו שנוצר באופן טבעי, כמעט ממילאי, מתוך הגבולות שהתוכן יוצר לעצמו? שמעתי פעם מהרב אביה הכהן שמעניין לשים לב לכך שביטויים השכיחים מאד בספרות הנ"ך בתיאור המשכן והמקדש נעלמים לגמרי מספר שמות: המשכן לא מתואר אצלנו כ"בית ה'" הארון לא מתואר כ"ארון ה'" והכהנים לא מתוארים כ"משרתי ה'". הרב אביה ביקש לטעון דרך הבחנה זו שהתורה מצליחה בשפתה המרומזת להותיר את המשכן כמקום שאיננו מגביל וסוגר את האינסופיות האלוקית בתוך ארבע קירות, אותה נקודה שהנביאים יצטרכו להתמודד איתה במפורש באמרם: "הן השמיים ושמי השמיים לא יכלכוך". נדמה לי שההבדל בסדר הדברים בין הציווי לעשיה מצביע על אותה מגמה בדיוק: האדם זקוק למקום, לבית לה', לגבולות שיגדירו לו את האפשרות להיפגש עם תוכן אך הקב,ה מצד עצמו איננו זקוק לכל זה, הוא לא זקוק למקום וגם לא לגבול או מסגרת מצמצמת אחרת שתאפשר לתוכן האלוקי להיווצר ולהתגלות. שאלה זו מה בין הגדרה ותבנית לתוכן ומשמעות קשורה גם לשאלות רחבות יותר ביחס לכוח המחשבה של האדם: עולם ההגדרות ותבניות המחשבה שכולנו, כאנשים החיים בתרבות המעריכה לוגיקה והיגיון, חושבים דרכם  – דומה אף הוא לדרך הפעולה האנושית המתוארת בגמרא: אנחנו מקטלגים את האנשים לפי תבניות שיושבות בתוכנו, אנחנו מקטלגים את ההוגים לפי רשימת "צ'קליסט" שהכנו מראש (האם הוא רציונלי או מסיטקאי, האם המושג סגולת ישראל מובן אצלו כך או אחרת וכו'). ברשימות ובתבניות הללו אנחנו פועלים כבני אנוש, אך האמת היא שכל עמוק מחשבה מכיר בכך שבתבניות יש משהו מגביל, מצמצם, משהו הלוקח את האינסופיות ואת עושר האפשרויות, לא מאפשר לתבניות להישבר מתוכן ולהוגים ולאנשים להפתיע אותנו וליצור תבנית חדשה שכלל לא חשבנו עליה מראש, שכן אנחנו עסוקים בלהכניס אותם בכוח לתוך משבצת  מסוימת ומגבילה.

איך חושבים בלי תבנית? איך מעיזים לשחרר את הגבולות ולהאמין שהם יווצרו שוב מעצמן מתוך הגבול שיצור להם התוכן?  האם אין בניסיונות אלו התיימרות שאיננה אנושית?

חודש טוב ושבת שלום

חנה דרייפוס