‍‍09.02.2016 // כ״ט אב תשע״ו

 

שלום לכם,

 

אני נרגשת ומאושרת לחזור הביתה לפלך אחרי שנתיים שבהן זכיתי להיות תלמידה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. חווית הלימוד שחוויתי כמבוגרת שם הזכירה לי מדי יום איזו זכות היא לשבת וללמוד במסגרת התובעת ממני כאדם התקדמות מתמדת. אני רוצה לשתף אתכם בשיר המוכר לרבים, תפילה של לאה גולדברג שעימו רחל צור ואני פתחנו אתמול את שנת הלימודים.

 

תפילה / לאה גולדברג
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

 

טעם הלוואי של השיר הזה מתוק. יש בו ברכה ותפילה, יש בו סוד ונשימה וגם התחדשות. תפילתה של לאה גולדברג, לבל יהיה עליה יומה הרגל היא תפילה שכל אדם מכיר. לדעת לחדש ולהתחדש בתוך השגרה וההרגל, זוהי משימה קשה בעיני, זו בעצם המשימה הגדולה של הקיום האנושי, להיות לאדם לומד.

 

למידה בכל מיני רמות. להצליח ללמוד מאדם אחר, ממצב מורכב, מקושי שעליו התגברנו מטקסט בלתי מובן. זה התנאי להתקדמות בכל תחום בחיינו.

 

איך נצליח ללמוד ולהתחדש בתוך שגרת חיינו השנה? רחל ואני דיברנו על החשיבות בהתבוננות בפרטים הקטנים ובהתעכבות עליהם.

תמונה מכתב

דף פוליו זה מתוך הקודקס של לאונרדו דה וינצ'י על מעוף הציפורים מתאר בעיני את אופן החשיבה שלו. מספרים על לאונרדו שתמיד היה נראה עם פנקס משתלשל מחגורתו ותמיד היה כותב או רושם דבר מה. הרישום הבלתי פוסק הזה שהוא בעצם חלון הצצה לתוך עולמו הפנימי חריג גם היום וכל שכן במאה ה16 אז מעטים ידעו קרוא וכתוב ומחיר הנייר היה יקר בהרבה ממחירו כיום.

בדף שלפנינו אנחנו יכולים לראות את לאונרדו המתבונן בפלאי הטבע ומנסה לרשום (באטלקית ובכתב מראה) את הדברים שמזמן לו יומו. בעת שהוא עסוק בחישוב מוטת כנפי הציפורים הוא רושם עלה קמל שנקרה בדרכו.

 

המחשבה האנושית באופן טבעי לא עושה הפרדות בין מקצועות דיסיפלינאריים, בין למידה חושית וחוויתית במסדרון בית הספר בהפסקה ובין למידה רשמית המתרחשת בכיתה. למידה אמיתית היא חובקת כל ואדם שער לכך מרוויח את עומק החוויה של הלמידה.

 

בשיר שלפנינו מתארת לאה גולדברג את החרות שלה זכתה – עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. בפלך זוכות התלמידות לזכות הקיומית שאיננה מובנת מאליה להתפנות ללמידה. מיצוי עומק החרות הזו תלוי בבחירה של כל תלמידה לנצל את מה שנקרה בדרכה.

 

הלמידה המסקרנת, המאתגרת, המושכת מעלה בתוך קבוצת שוות, למידה המקיימת שיחה מתמשכת על החיים עצמם ועל הלמידה היא משאת נפש. כולי תקווה שאזכה להוביל את בית הספר פלך ללמידה באהבה, אני תפילה כי תהיה זו שנה ברוכה, שנת שלום שתאפשר לנו להתפנות ללמידה המגביהה הזו ושקרקע המציאות תאפשר לנו לבנות עליה את כל התוכניות הרבות שרקם פה צוות בית הספר.

 

שבת שלום ומבורך,

 

סופי פפר