‍‍09.25.2016 // כ״ב אלול תשע״ו

בפרשת השבוע שלנו מוזכרות הרבה מצוות שקשורות למוסר ולמחויבות האדם היהודי בהתנהגותו היום יומית. מוזכרת למשל עשיית צדק (איסור על "רמאות" מול הלקוח פרק כ"ה פס' י"ג – י"ד "לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך… איפה ואיפה גדולה וקטנה"). כך גם מוזכרות מצוות של דאגה לחלש (פרק כ"ד, י"ז והלאה שם ישנה התייחסות לגר,ליתום ולאלמנה) וכן איסור הלנת שכר, איסור הלוואה
בריבית ועוד… (כדאי לחפש – יש עוד!).
בין כל המצוות ישנן שלוש מצוות אליהן בחרתי להתייחס והמשותף להן הוא איסור על התעלמות ולהפך – חיוב האדם לקחת אחריות:
פרק כ"ב, א'- ג': "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך… וכן תעשה לכל אבדת אחיך… לא תוכל להתעלם". כאן יש הבסיס למצוות השבת אבדה ודיניה.
בפרק כ"ב, ד': "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" כאן יש דאגה של האדם לחברו ולרכוש של חברו (החמור או השור).
ובפרק כ"ב פס' ח': "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" זוהי מצווה של בניית מעקה כדי שלא יקרה אסון ומישהו ייפול וייפצע או חס וחלילה ימות. אמנם לא מוזכרת כאן המילה "התעלמות" אך מתואר כאן מצב של אפשרות להתעלם ולא לבנות מעקה, והאיסור לעשות זאת. אדם אחראי על בני ביתו ואורחיו ואינו יכול לברוח מכך!
מדוע התורה צריכה להזהיר אותנו מהתעלמות?
כנראה שבטבע האדם יש תכונה כזו ונטייה להתעלמות, שלעיתים מאד קורצת, אולי אפשר לקרוא לזה "יצר הנוח". מאד נח לעבור ליד משהו שדורש תיקון או התייחסות ופשוט "לא לראות אותו…". הרי במצב כזה האדם לא "ממש" עושה מעשה שלילי, הוא לא עושה דבר רע, הוא רק "לא רואה" את הבעיה, והוא בכלל גם לא גרם לה…הוא לא קשור אליה, האם אפשר להאשים אותו בכך שלא ראה? התורה מלמדת אותנו שבהחלט אפשר להאשים אדם בכך שהוא כביכול "לא ראה" או "לא שם לב".
הרי כשאנחנו שמות לב, ורואות בעיה שיש לטפל בה – אנחנו מכניסות את עצמנו למצב מטריד שדורש התעסקות. מצב זה דורש מאתנו השקעה שלא תכננו אותה ויותר קל להימנע ממנה. כל אחת מאתנו פוגשת מצבים כאלה בכל מיני מקומות – בבית, ברחוב ועוד.

 

כך למשל אני כנהגת רואה מדי פעם נהג הזקוק לעזרה בשל תקר בגלגל, או מי שלא מצליח להתניע מכוניתו והוא זקוק לכבלים של מכונית אחרת, מצב שכזה דורש ממני לעצור, לעזור ולא להתעלם. ואומר בכנות – לא קל הדבר – הרי אני בדיוק ממהרת, הרי זה ידרוש ממני מאמץ ועוד… אני בטוחה שכל אחת מאתנו יכולה לחשוב על שלל דוגמאות מחיי היומיום שבהן היא עומדת בניסיון הזה של התעלמות.
אולי הסיפור מהגמרא על רבי חנינא בן דוסא ואשתו שהיו אנשים עניים מאד ובעלי מידות מופלאות יכול ללמד אותנו הרבה:
אדם אחד שכח תרנגולות בפתח ביתו, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא. אמר לה: אל תאכלי מביציהן! טיפלה אשת רבי חנינא בתרנגולות והרבו ביצים ואפרוחים עד שנתמלא הבית תרנגולים, והיו מצערים ומטרידים את בני הבית; מכרם רבי חנינא וקנה בדמיהם עזים, וגידלן ושמרן ולא נהנה מהם. כמה שנים אחרי אותו מעשה, שמע אדם עובר על ביתו ואומר לחברו: כאן הנחתי התרנגולין שלי. נתן לו רבי חנינא את כל הצאן שגידל (תענית כה:א).
ר' חנינא ואשתו מצאו תרנגולות שמישהו איבד, הם התאפקו ולא אכלו את הביצים או את התרנגולות עצמן (למרות שהיו עניים מאד!), הם טיפלו בתרנגולות שהתרבו ואחר כך בעיזים שקנו במקומם, וכל הזמן השקיעו בהם וטרחו סביבם בלי להפיק מכך כל הנאה. הם חיכו שבעל האבדה יחזור והם ישיבו לו את האבדה… זה סיפור שמתאר מצב של חסידות הרבה הרבה מעבר לנדרש ולמצופה מאדם שמצא אבדה.

 

אין אדם נדרש להשקיע עד כדי כך, אולם אולי זה סיפור שמלמד אותנו קצת על לקיחת אחריות, על אי התעלמות ועל נכונות לתת מעצמנו למען הזולת. שנזכה כולנו לא להתעלם…
שבת שלום
רחל